האישה עמדה והתבוננה בו בעיניים כחולות כים, והושיטה לו ביד עטויה כפפה כחולה, המחאה כחלחלה, מתוך תיק זעיר מבד משי כחול מבהיק.. "מזומן או הפקדה?", שאל יחזקאל אוטומטית, כשהוא דוחף לעברה עט לחתימה, שרשום עליו "בנק דיסקונט".האישה חייכה . "שטרות, בבקשה", אמרה בנעימות. חזה הלבן נלחץ מולו מתוך מחשוף נדיב, שעלה משמלתה הארוכה, שנפלה למטה בגלים שופעים בכחול ים.
מסביב הייתה ההמולה הרגילה של בנק בשעות אחר הצהריים . יחזקאל התבונן בהמחאה מקרוב, בכתב המשונה, המסולסל , שבו נכתב הסכום – "אלף " בתנופת יד רחבה, חזקה.
"אני לא מבין", הוא אמר בקול נבוך. " אלף מה?"."אלף לירות", ענתה האישה בקול משתומם, כתוהה על מה השאלה."אבל אין כבר לירות היום. יש רק שקלים", הסביר יחזקאל באיטיות, כמו לילד.
ריסיה העבותים, השחורים של האישה התרוממו לרגע בהפתעה , ושוב אותו מבט כחול, עמוק, כמו מצולות ים אינסופיות. היא לא אמרה דבר, כאילו אינה רגילה להסביר את עצמה, אלא רק לתת הוראות.יחזקאל הרכין את ראשו אל הטלפון וחייג שתי ספרות, לבני, מורשה החתימה. הקו היה תפוס. כאשר הרים שוב את ראשו – האישה בכחול כבר לא הייתה שם.
אליזבת שנאה לעבור דרך היער העבות. השמש מעולם לא חדרה לכאן, וצינה תמידית צמררה את עורה. היא הידקה על כתפיה את הרדיד הכחול, אבל הקור בתוך הכרכרה היה מקפיא. ענף קשה עטור פתיתי שלג חבט בחלון, ואליזבת התפללה שהטלטולים על דרך העפר הגסה יסתיימו כבר. לא היה לה מושג איפה הייתה בשעה האחרונה, והיא גם לא רצתה לדעת. כל מה שרצתה היה לישון.
כאשר התגלתה לעיניה הטירה , יללה הרוח כמו חיה ענקית, ואליזבת חשה את השלג הצונן טופח על לחייה, כברכת שלום. במהומה שפרצה סביבה, כשהמשרתים מתחרים מי יעזור לה ראשון לרדת מהמרכבה, היא חשה משהו דוקר את כף רגלה, בתוך נעלה . זה היה עט. (המשך יבוא) כל הזכויות שמורות לאלומה עברון@ |