צטט: יאיר שלג 2008-07-09 12:07:02

"אין סיכוי להסדר עם הפלשתינים"; ומה הלאה?

בתוך ים הכותרות הרודפות זו את זו, נדחקה מהר מדי הכותרת של "הארץ" מיום ששי האחרון, שבישרה על כך שגם שמעון פרס, אדריכל הסכמי אוסלו, מיואש מהסיכוי להסדר עם הפלשתינים. זו כותרת שהיתה צריכה לעורר דיון ציבורי הרבה יותר רחב - שהרי היא נוגעת לאחד התהליכים הכי חשובים בעולמנו, ובוודאי כשהיא נשמעת ממי שנחשב כאחד ממובילי תהליך ההסדר.

באופן אישי, אני חש תחושה דומה כבר שמונה שנים, מאז התפוצץ המו"מ עם יאסר ערפאת בקמפ-דייויד, והפלשתינים פתחו באינתיפאדה השנייה. אפשר לטעון הרבה טענות על אישיותו של אהוד ברק ועל יחסו לערפאת, או על כך שהמו"מ בקמפ דייויד ואחריו לא נוהל באופן מספיק מתוחכם, מספיק מתחשב ברגישויות הפלשתיניות, וכו' וכו'. אבל באותה מידה ברור ששום מנהיג לאומי רציני - תחשבו למשל על בן-גוריון, או על כל מנהיג אחר - לא היה דוחה הצעה שמהווה כמעט 100% ממה שהוא עצמו הצהיר כשאיפתו במו"מ, רק משום שלא התייחסו אליו יפה או לא הגישו את ההצעה באופן "מספיק מעובד".

   התחושה הזו התחזקה אצלי בעקבות תוצאות ההתנתקות - כאשר במקום לבנות את עתידם בשטח שכל האזרחים והחיילים הישראלים יצאו ממנו, בחרו העזתים למקד את פעילותם הלאומית בהמשך המאבק והפגיעה בישראל. ושוב, תמיד ישנם התירוצים: זה הכעס על כך שישראל לא מאפשרת להם כניסה ויצאה חופשית. בשעה שבפועל ברור שהסגר הישראלי נבע מהעובדה שמייד אחרי ההתנתקות חזרו הקסאמים לפגוע בישראל, ואילו היו העזתים מתעסקים בעתידם היתה ישראל עושה את המקסימום לאפשר להם את האמצעים לעשות זאת - ולו בגלל האינטרס הישראלי לשקט באזור. אפילו נניח שישראל לא היתה מתנדבת מיוזמתה לאפשר זאת לפלשתינים, ברור שהקהילה הבינלאומית היתה מאלצת את ישראל לעשות זאת. אותה קהילה בינלאומית גם עמדה בתור כדי להגיש לפלשתינים סיוע כספי אדיר בבניינם הלאומי, אבל הפלשתינים העדיפו להמשיך במלחמה. בכך הוכיחוו שני דברים: א. בסדר היום הלאומי שלהם, המאבק בישראל והרצון לפגוע בה קודם בהרבה לבנייה עצמית של עתידם. ב. כנראה שעוד לא היה עם שביזבז באופן מופקר כל-כך את האשראי הבינלאומי (כספי ומדיני) שניתן לו.

השאלה הגדולה היא לאן כל זה מוביל אותנו, הישראלים? כי גם אם המסקנה המפוכחת של פרס, לפיה לא צפוי הסדר עם הפלשתינים, אמנם נכונה, עדיין אי-אפשר להסיק ממנה את המשך השליטה הישראלית ביו"ש. הקהילה הבינלאומית, שלא רגישה לזכויות אדם בכלל אבל רגישה מאוד למצבים שבהן מדינות מערביות פוגעות בזכויות אדם ואזרח, לא תאפשר זאת לאורך זמן ונמצא את עצמנו ניצבים מול לחץ גובר והולך להסכים לפתרון "המדינה האחת" - מהים עד הירדן, עם זכויות אזרח מלאות לפלשתינים. אולי הרצון להגיע למצב הזה הוא כשלעצמו הסיבה שבגללה הפלשתינים לא מתקדמים לעבר הסדר.

זה כמובן מצב מאוד מסוכן מבחינת ישראל, ולכן חשוב מאוד לנסות ולגבש מוצאים אחרים מהסבך. פתרון מרכזי בכיוון הזה צריך להיות נסיון לחזרה למצב שהיה לפני מלחמת ששת הימים - כלומר, לא מדינה פלשתינית עצמאית, אלא שליטה מצרית בעזה ושליטה ירדנית ביו"ש. אלו שתי מדינות שחתומות על הסכמי שלום עם ישראל, ושעם כל הבעיות במשטרן הוכיחו עד היום יכולת עמידה מול הסכנות הפנימיות שניצבות בפניהן.

   כמובן, גם מצרים וגם ירדן כבר מזמן לא מתלהבות לקחת על עצמן אחריות על הפלשתינים, למרות הפיתוי הטריטוריאלי שיש בכך. הדימוי של הפלשתינים, אחרי 40 שנות שלטון ישראלי, כבלתי ניתנים לשליטה, משפיע גם על ירדן ומצרים, והן חוששות שמהומות ביו"ש ובעזה, במקרה שינסו לשלוט ולהתעמת עם הפלשתינים, יגרמו להתפרצות מסוכנת גם בארצן פנימה. אבל מול החשש המוצדק הזה צריך להעמיד בפניהן את האפשרות הלא פחות ריאלית שגם עצמאות פלשתינית שמתמקדת בהמשך התססת האזור עלולה ליצור כאוס שיביא להתפרצות מסוכנת אצלם, ושהם מסוגלים לרסן את האנרכיזם הפלשתיני הרבה יותר מישראל.

   מהבחינה הפרקטית של אימוץ כיוון כזה, יש משקל מכריע לעמדה האמריקנית. שני המשטרים - הירדני והמצרי - תלויים כיום מאוד בחסות האמריקנית - בנשק ובסיוע הכלכלי והמדיני שארה"ב מעניקה להם. משום כך, אם יופעל עליהן לחץ אמריקני לאמץ שליטה בשטחים (לא רק בצורת לחץ שלילי, אלא גם כתמריץ חיובי של תוספות נדיבות למענקים הניתנים להן במקרה שיקבלו על עצמן את המשימה), יש סיכוי שהוא יהיה אפקטיבי. לפיכך, השלב הראשון במהלך כזה צריך להיות שכנועם של האמריקנים עצמם שבמבוי הסתום עם הפלשתינים יתכן שזהו הכיוון שיחלץ את עגלת המזרח התיכון מהבוץ.

   יתר על כן: יתכן שעצם הפעילות בכיוון הזה תאותת גם לפלשתינאים שעליהם להיות רציניים וריאליים יותר בתהליך המו"מ, אחרת הם עלולים לאבד את כל עולמם הלאומי. הרי אחת הבעיות הרציניות במו"מ היא כנראה התחושה הפלשתינית שאין להם מה להפסיד: מדינה עצמאית בגבולות 67' בכל מקרה מובטחת להם, ואם יגררו רגליים, אולי אף יצליחו להשיג הרבה יותר: לגרור את ישראל לפתרון "המדינה האחת", מתוך תקווה שבמסגרת הזו יצליחו להשתלט על כל פלשתין מבפנים. באופן פרדוקסלי, יתכן שדווקא תחילת גיבוש של "אופציה ירדנית-מצרית" תזרז את מימושה של "אופציה פלשתינית". 

 בכל מקרה, במבוי הסתום שבו אנחנו נמצאים אסור להמשיך ולהתקבע רק על אופציה אחת (מדינה פלשתינית עצמאית), אלא לבחון לעומק יתרונות וחסרונות של כיוונים נוספים, כמו הכיוון של שליטה ירדנית ומצרית בשטחים, ולחילופין שליטה בינלאומית (כיוון שהוצע על-ידי פרופ' שלמה בן-עמי). המצב יותר מדי מסובך וטעון מכדי להמשיך לדקלם רק את הסיסמאות האידיאולוגיות הישנות.