אנשים רעים באמצע הדרך היה צריך להיות שם השיר המוכר. אני אראה את הטעות כטעות דפוס שלא תוקנה מתוך עצלנות ולא ככוונה תחילה. אנשים הם רעים, ורק כאלה נדירים ביותר שכנראה היה פגם בילדותם העשוקה יצאו טובים או במקרה רע ועגום במיוחד - טובים להחריד. בתור מוכר בחנות ספרים אני פשוט הופתעתי לגלות את רמת העוינות של אנשים. זאת לא העבודה הראשונה שלי, ופגשתי אנשים בחיי, רעים יותר ורעים פחות (טובים כמעט ולא..) ועדיין בחנות הספרים, שכולם כל כך דאגו להלל את העבודה הזאת כמקום מפגש לאנשים חכמים, רמי מעלה ואינטלקטואלים, אני פשוט פוגש את הגועל, החוצפה וחוסר האנושיות שאנשים סוחבים איתם ואולי כל כך גאים בו. איך אשכח את הלקוח החביב שהתרגז על כך שהתור לא הלך כפי שציפה ופשוט זרק עליי את הכסף והלך עם העיתון בכעס. או אותה לקוחה מתוקה שדאגה ליידע אותי שעל פי איך שאני מחזיק את העט אני כמובן דיסלקט. ולמרות שהבהרתי לה שאין בי שום זכר לנושא, היא לא קיבלה את טענותיי ואמרה לי שבוודאות אני כזה. כשהייתי בבית צבי, בסיום שנתי הראשונה, הופעתי בהצגה שלמרבה ההפתעה זכיתי אחריה לשבחים רבים מהתלמידים. כשבאתי לשיחת סיכום עם מרכזת השכבה ועם המורה למשחק, הם דאגו להבהיר לי שהייתי מזעזע ושאם צחקו זה היה רק בגלל שאלה חברים שלי (למרות שראו את זה תלמידים ממסלולים אחרים ושכבות אחרות שכלל לא ידעו את שמי, שלא לדבר על קיומי). כמו כן הם לא ויתרו על הדובדבן שבקצפת שהיה לומר לי כמובן שיש שחקנים שהבמה לא אוהבת אותם ואני אחד מהם. מרגש, לא? בטירונות, כשסוף סוף התחלתי קצת להתאקלם ולהרגיש נוח וחייכתי בפעם הראשונה חיוך מכל הלב, שני חיילים החליטו שיש לי חיוך שלא תואם למיניותי, והם פשוט דיברו אליי בלשון נקבה לכל אורך הטירונות. אחר כך בבסיס כמובן התרגשתי לא פחות כשזכיתי להצעות לבוא להתקלח יחד וכו`. ואפילו כשניסיתי להיות עם החבר`ה יחד, גורשתי מאחד החדרים בדחיפה ובטענה של מה שכחתי כאן בדיוק... בתיכון, היה לנו טיול של יומיים שבו היינו צריכים להתחלק לזוגות ולבנות יחד אוהלים. בואו נגיד שדי דאגו ליידע אותי שאין מצב שמישהו יהיה איתי. אז ישנתי לי בסופו של דבר בחניון. עם עצמי. (זה רגע מוצלח ביותר להתחיל להזיל דמעה) בתיכון היה לנו מפגש בקיבוץ כלשהו, ללמוד עליו ועל חבריו וכל השטויות האלה. וכשהייתה לנו הרצאה עם חבר קיבוץ "מכובד" כל כך, ישבנו כל התלמידים בחצי גורן, וכבודו ביקש שנעבור אחד אחד ונציין את שמנו. כולם עשו זאת בהנאה מוחלטת וכשהגיעו אליי, מכשול דיבורי עיכב אותי ונתקעתי. כמובן שהצחוקים עליי היו היסטריים ברמת בדיחת השנה של עדי אשכנזי. אבל זה שהמורה שלי צחקה עליי וחבר הקיבוץ המכובד צחק עליי, ושאף אחד מהם לא טרח לומר דבר אחר כך. זה היה קצת פחות מצחיק. כשהתקשרתי ל144 לבקש מספר וקצת גמגמתי בטלפון, והמרכזנית הטיפשה לא הצליחה להתאפק ופשוט פרצה בצחוק רם ומזלזל, זה אין ספק צריך להיכנס לעשרת הרגעים המרגשים של חיי. כשבצער רב אני עובד רוב שעות היום בלי זמן פנוי לנשימה, וביחידת הקישור של המילואים שלי לא טורחים לענות בכלל, ואז אני מבקש מאחד מהוריי שינסה גם הוא בזמנו הפנוי ליצור קשר כיוון שאין לי אפשרות לדבר עקב העבודה, וכשהקצינה עונה לו, היא פשוט פותחת פה מלא ג`ורה ומזלזלת בי על כך שאני ילד קטן שמבקש מאבא להתקשר.. זה ללא ספק גרם לי להרגיש גאווה כל כך גדולה על מי שאני. כשעליתי לאוטובוס לנסיעה אל מקום שאיני מכיר, ושאלתי את הנהג אם הוא יוכל לומר לי כשנגיע, ובמקום לעזור לי, הוא פשוט צחק עליי בטענה שכנראה נולדתי היום, ושאצלצל בפעמון כבר מעכשיו, הרגשתי שהוא באמת, אבל באמת באמת דואג לי מכל הלב ורוצה בטובתי. כשעליתי לאוטובוס בתור חייל, ונהג האוטובוס ראה שבכרטיסייתי נותר ניקוב אחד בלבד על המספר 13, הוא פשוט סירב לנקב לי כי זה מספר שמביא מזל רע (מה שאגב בתור מאמין שכמותו הוא היה צריך לדעת שביהדות זה בדיוק ההפך), והכריח אותי לחפש ניקוב מחייל אחר באוטובוס או פשוט לרדת. זה גם היה ערב ראש השנה. דרך מצוינת לפתוח שנה חדשה. כשסבא הגיע עם נכדו לחנות, ושלח את הנכד אליי לקופה בתור אקט של בגרות, וממש כשהתפניתי אליו באה בחורה שרצתה לשאול רק שאלה, ואני בתור בחור עם שתי אוזניים, ניסיתי להקשיב בו זמנית גם לה, הסבא התחיל לצרוח עליי ואיים שהוא יחטיף לי מכות ואם הנכד שלו לא היה כרגע כאן, הוא היה מחטיף לי כזה אגרוף. סבא טוב! כשהלכתי לי ברחוב הביתה, ופתאום משום מקום צץ לו בחור שאמר לי שאני בן לאדן הקטן. וכשלא הבנתי למה הוא מתכוון, הוא שוב ציין באופן די ברור שאני בן לאדן הקטן. כשניסיתי ללכת כיוון שממש לא קוראים לי בן לאדן הקטן, הוא פשוט החטיף לי אגרוף לראש. אבל זאת כנראה אשמתי. אני הרי בן לאדן הקטן. כשהבוסית שלי בעבודה, מרגישה מרמור על גורל חייה ומחליטה להוציא את זה עליי בכך שהיא מנסה להרוס לי משמרות, משקרת ומוחקת אותי מלוח העבודה, ואחר כך משחקת אותה שאני ממש אחד מהמשפחה, זה גורם לצביטה בלב על עולמי המופלא והאנשים הנוכחים בחיי. אנשים הם רעים. יש גם טובים, אני יודע. אבל כנראה שרוב רובם לא בחיים אותם אני חי. אני באמת לא צריך את הכינורות או הדמעות או הטפיחה על השכם. אני לא מרחם על עצמי, מה שאומר שאני הכי מרחם על עצמי, שזה באופן מוחלט אומר שהדבר האחרון הוא שאני מרחם על עצמי, שזה אומר שלגמרי אני מרחם על עצמי. אבל אני לא. |