כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    ספריי:"אהבה זקופת קָמָה"- "בקצה השמש המתהווה" ו-"גבה גלים עד רוגש"

    מחברם של שלושה ספרי שירה:"אהבה זקופת קָמה" \"בקצה השמש המתהווה" ו- "גבה גלים עד רוגש". הנני חבר באגודת הסופרים ובאיגוד הסופרים בישראל, ושיריי מתפרסמים באתר האיגוד. כן מתפרסמים שיריי בכתבי עת שונים. נולדתי בקבוץ, סיימתי למודי כאגרונום, עם תעודת הוראה. עבדתי שנים רבות בבנק. מתגורר בהרצליה, נשוי, אב ל 2 בנים וסב ל 3 נכדים מקסימים. רומנטיקן – בן מזל דגים. *כל הזכויות על התכנים, שמורות למיכאל רייך*

    הקיבוץ כמיקרוקוסמוס והאדם הבודד

    95 תגובות   יום חמישי, 10/7/08, 21:40

    הקבוץ כמיקרוקוסמוס והאדם הבודד  (מזוית העין)

     לפני שנים רבות התודעתי כנער אל אלי אביבי בחוף אכזיב.

    הוא בנה שם בדרכו המיוחדת "כפר קטן" שבמרכזו בית -עץ יפה מראה

    עם חצר מעוטרת צדפים, גזרי עץ אקליפטוס, גדרות חבלים, וחי בביתו

    שעל שפת הים, בודד לחלוטין.

    כיוון שמחנה הקיץ שלנו שכן בחורשת האיקליפטוס הסמוכה לכפרו של אביבי,

    החלטתי לבקרו.

    הוא קבל אותי במאור פנים ועל אף שהיה מבוגר ממני בשנים רבות ומעולם לא

    נפגשנו לפני כן, נקשרה ביננו שיחה נעימה בה ספר לי כי הגיע לכאן לאחר

    שנטש את קיבוצו אשר בעמק בית שאן, בו חי תקופה קצרה בלבד.

    כאן, לדבריו, מצא את שלות הנפש המיוחלת.

    "והבדידות" ? – שאלתי – "האינך בודד במקום הזה?"

    "כלל וכלל לא" – השיב לי להפתעתי – "חברים לי הדגים, גלי הים, רוחות

    השמיים, הזריחות, השקיעות, הצדפים, הקונכיות, הזכרונות שאני מעלה על

    הנייר והמבקרים המזדמנים לכאן. טוב לי כך.  בקיבוץ, בין החברים,

    הרגשתי בודד הרבה יותר.”

    נער הייתי בגיל העשרֵה וכיוון שבאותם ימים הייתי מוקף ואפילו חנוק מרוב

    חברים, לא ממש ירדתי לסוף דעתו. אבל עם השנים נוכחתי לדעת שהבדידות

    מלווה את האדם לאורך כל חייו, ופנים רבות לה, כמו לאהבה שאנו כה אוהבים

    לאהוב. כך זה בקבוץ, כבעיר ובכל מקום.

    ..................

    מהיותי בקשר עם חברי קבוץ, אני שומע מדי פעם על מצוקות היחיד ותלותו

    הגדולה ברצונם הטוב של חברי המשק, בהחלטות המזכירות והאספה הכללית.

    כך זה היה בקולקטיב הקבוצי מראשית תקומתו.

    מצאתי כאלה הממשילים (מציגים כְּמָשָׁל) את הקבוץ לחורשה ואפילו ליער

    ירוק, שכל החוסֶה בצילו אמור לחוש רק הנאה ושמחה.

    האמנם?

    בשיחה גלוית לב שהיתה לי לאחרונה עם חברים ותיקים שלי, החיים בקבוץ כל

    ימיהם ומעולם לא ידעו חיים אחרים, שפכו החברים בפניי את מרי שיחתם.

    בשל גישה בדרך של משוא פנים מצד מזכיר המשק, איש רב פעלים בזכות עצמו,

    קופח בנו של ידידי, בחור מבריק ביותר, ונמנע ממנו לגשת ללימודי רפואה על חשבון הקיבוץ,

    מה שהביא בעקבותיו תסכול , מרירוּת ובידוד חברתית . 

    להווי ידוע שהחברים בקיבוץ אינם נוטים להתחבר לחבר מריר.

    שוב עלה על דעתי כי לא הכל באמת ירוק ופסטוראלי, ושמרוב התמקדות ביער לא רואים את העץ.

    צדק האיש החביב מחוף אכזיב. 

    כל הזכויות שמורות למיכאל רייך * 

    דרג את התוכן:

      תגובות (95)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        17/7/08 17:54:

      החברה הקיבוצית היא חברה סגורה ונוקשה.

      גם השינויים אותם עוברת התנועה הקיבוצית בימינו לא מצליחים לשנות באופן בסיסי את התרבות הקיבוצית שמושרשת זו עשרות שנים.

      יש בקיבוץ הרבה מאוד דברים חיוביים - הביחד, הערבות ההדדית...

      מאידך, בתוך הביחד בדידותו של הפרט ופכת להיות המודגשת הרבה יותר וקשה  הרבה יותר.

      ובדידות היא בדידות...בכל מקום בעולם.

        14/7/08 20:00:

      צטט: lockoson 2008-07-14 17:08:13

      בימי שעברו נהגו לומר בקיבוץ בברכת חברים, או הביחד, ועוד קלישאות שיצרו תחושה של "כאילו" הרמוניה ואחוות חברים...

       

      האמת שככול שאדם מוקף ב"הרבה חברים" כך הבדידות האישית גדלה ותחושת הריחוק מהחבר האמיתי מעמיקה.

       

      כל החברות שקמו על בסיס קומונה, קיבוץ, שיתוף בכל מקום בעולם הפכו למקום עם הרוע הגדול ביותר לפרט ובעיקר לפרט

       

      אם הוא חלש או במצוקה.

       

      זאת הסיבה למסע הקצר ביותר שהיה לקיבוץ האמיתי בהיסטוריה של מדינת ישראל...

       

      חברות לא יכולה להתבסס על שליטה בחיי הפרט ולתלות כמעט חד סיטרית של הפרט במוסד תוך חניקת כל ציוויון או יחוד

       

      אישי או יוזמה שאינה מפוקחת מלמעלה.

       

      רק חברה "סוציאליסטית" כמו קיבוץ יכלה להביא למצב שהדור המייסד נושל מכול זכויותיו ללא כל בטחונות לעתידו.

       

      ............

      תודה, דורון על תגובתך. ישנן דברים בהם צדקת וישנם שלא. הקבוץ אינו דיקטטורה כפי שתיארת אבל מצבו של היחיד בקומונה, לא היה טוב גם בגלל המחנק. ובכלל ישנם גם דברים חיוביים בקיבוץ לא רק מעצם הערבות ההדדית אלא גם בשל החיים בטבע (יחסית) והחינוך המעולה המוענק לילדי חברי המשק, ועוד.

      שבוע טוב !

       

       

        14/7/08 17:08:

      בימי שעברו נהגו לומר בקיבוץ בברכת חברים, או הביחד, ועוד קלישאות שיצרו תחושה של "כאילו" הרמוניה ואחוות חברים...

       

      האמת שככול שאדם מוקף ב"הרבה חברים" כך הבדידות האישית גדלה ותחושת הריחוק מהחבר האמיתי מעמיקה.

       

      כל החברות שקמו על בסיס קומונה, קיבוץ, שיתוף בכל מקום בעולם הפכו למקום עם הרוע הגדול ביותר לפרט ובעיקר לפרט

       

      אם הוא חלש או במצוקה.

       

      זאת הסיבה למסע הקצר ביותר שהיה לקיבוץ האמיתי בהיסטוריה של מדינת ישראל...

       

      חברות לא יכולה להתבסס על שליטה בחיי הפרט ולתלות כמעט חד סיטרית של הפרט במוסד תוך חניקת כל ציוויון או יחוד

       

      אישי או יוזמה שאינה מפוקחת מלמעלה.

       

      רק חברה "סוציאליסטית" כמו קיבוץ יכלה להביא למצב שהדור המייסד נושל מכול זכויותיו ללא כל בטחונות לעתידו.

        13/7/08 17:19:

      צטט: rutiliv 2008-07-13 10:17:04

      ובעיר אין בדידות? ובעיר לא "מחליטים עליך"? ובמדינה בכלל? האם החופש הוא עניין חיצוני התלוי באחרים או בנסיבות? חושבת שלא. גם המרירות, גם השמחה.

      חייתי גם בקיבוץ, לידי היו "מרירים" ושמחים ואנרגטיים, כולם תחת קורת גג אחת, תחת מרותו של אותו מזכיר הקיבוץ וחוקי הקיבוץ...איפה ההבדל? במי שאתה מול נסיבות חייך. אח"כ מצאתי אותם פנים, אותם פרצופים בתל אביב, במילנו, עכשיו במודיעין.

       

      שבוע מצויין 

      ............

      תודה , רותי על תגובתך.

      אכן בכל מקום האדם הבודד נשאר בבדידותו. לפיכך ציינתי : הקיבוץ כמיקרוקוסמוס, ללמדך שלמרות כל תחושת הקולקטיב, והערבות ההדדית, האדם יכול להרגיש תחושה של ניכור וזרות או בדידות.

      שבוע מצוין גם לך ! 

       

       

        13/7/08 11:35:

      צטט: lilach g 2008-07-13 11:24:38


      ידידי, תמיד מעניין לקרוא אותך. בתור בת מושב מעריכה את היתרונות (איכות חיים, שלווה, מרחב, ילדות שאינה ילדות קניונים אלא קרובה לטבע וכד') אך מודעת גם לחסרונות (מיעוט ילדים באותה שכבת גיל, ההכרח להניע את הרכב פעמים רבות ביום וכד') ולמרות זאת לא מחליפה! *

       

      תודה, לילך , על תגובתך.

      בודאי שלקבוץ יתרונות, אבל הבדידות היא נחלת כולם, גם במקום שאמור להיות יותר מעניק חברה, כמו הקיבוץ.

      לפיכך ציינתי:  הקיבוץ כמיקרוקוסמוס, וכ'..

      שבוע נפלא !

       

       

        13/7/08 11:24:

      ידידי, תמיד מעניין לקרוא אותך. בתור בת מושב מעריכה את היתרונות (איכות חיים, שלווה, מרחב, ילדות שאינה ילדות קניונים אלא קרובה לטבע וכד') אך מודעת גם לחסרונות (מיעוט ילדים באותה שכבת גיל, ההכרח להניע את הרכב פעמים רבות ביום וכד') ולמרות זאת לא מחליפה! *

      ובעיר אין בדידות? ובעיר לא "מחליטים עליך"? ובמדינה בכלל? האם החופש הוא עניין חיצוני התלוי באחרים או בנסיבות? חושבת שלא. גם המרירות, גם השמחה.

      חייתי גם בקיבוץ, לידי היו "מרירים" ושמחים ואנרגטיים, כולם תחת קורת גג אחת, תחת מרותו של אותו מזכיר הקיבוץ וחוקי הקיבוץ...איפה ההבדל? במי שאתה מול נסיבות חייך. אח"כ מצאתי אותם פנים, אותם פרצופים בתל אביב, במילנו, עכשיו במודיעין.

       

      שבוע מצויין 

        13/7/08 01:19:

      צטט: נפרטיטי המלכה 2008-07-13 00:33:57

      מיכאל חבר יקר שלי...

      כחברת קיבוץ לשעבר אני מוצאת הרבה מן המשותף בינינו והנה אתה מזכיר את אלי אביבי והזכרת לי נשכחות. הכרתיו היטב לפני הרבה שנים ואף ביליתי באלי - לנד. היו זמנים.

      תודה על הפוסט המעניין.

      אחרי הרבה שנים של עזיבה עם הרגשת בגידה...בקיבוץ נחמד לקרוא על עוד בן קיבוץ שסרח... (כך קראנו בזמנו לחברים שעזבו...גם אני הייתי ביניהם)

      אהבתי א ת  הפוסט.

      שלך

      רפאלה *

      ..............

      תודה, יקרה.

      כן היו זמנים שראו מעשה בן עוזב קיבוץ, כבגידה. זה היה ממש מזמן.

      היום כשאני בא לבקר , אני מוצא חברה שבחשאי אומרים לי מילים  מחמיאות... ולא אפרט.

      הזמנים השתנו, וכך גם אנחנו. גם מדינתנו שנתה פניה לבלי הכר...

      תודה, רפאלה יקרה, על תגובתך.

      שבוע כיפי ומלא אור !

      שלך

      מיכאל

       

       

        13/7/08 00:33:

      מיכאל חבר יקר שלי...

      כחברת קיבוץ לשעבר אני מוצאת הרבה מן המשותף בינינו והנה אתה מזכיר את אלי אביבי והזכרת לי נשכחות. הכרתיו היטב לפני הרבה שנים ואף ביליתי באלי - לנד. היו זמנים.

      תודה על הפוסט המעניין.

      אחרי הרבה שנים של עזיבה עם הרגשת בגידה...בקיבוץ נחמד לקרוא על עוד בן קיבוץ שסרח... (כך קראנו בזמנו לחברים שעזבו...גם אני הייתי ביניהם)

      אהבתי א ת  הפוסט.

      שלך

      רפאלה *

        13/7/08 00:13:

      צטט: מיאלמה 2008-07-12 19:59:21

      מסכימה לחלוטין.

      כתבת יפה.

      אהבתי.

      שבוע טוב.

      y

      *

      ...........

      תודה מיאלמה על תגובתך.

      שבוע טוב !

       

       

        12/7/08 19:59:

      מסכימה לחלוטין.

      כתבת יפה.

      אהבתי.

      שבוע טוב.

      y

      *

        12/7/08 12:40:


      מיכאל

      קרא אותו http://cafe.themarker.com/view.php?t=511286

       

      מסביר כמה דברים בהקשר ישיר לנושא שמעסיק אותנו  :)

       

       

        12/7/08 11:27:

      צטט: yuval1953 2008-07-12 10:27:39

      "ניתן לחוש בדידות גם בקרב בני האדם" נאמר  בספר הנסיך הקטן....

      ואכן צדק...

      חדלנו להתרועע וחדלנו לשוחח

      אם זו חלק מהקידמה אולי אנחנו החריגים......

      שבת קסומה לך איש

       

      תודה רבה , יובל.

      כן, גם בין אנשים יש בדידות כיוון שהם מדברים זה אל זה בשפות לב שונות.

      שבת שלום !

       

       

        12/7/08 11:25:

      צטט: שירה יגיל 2008-07-12 08:18:20


      כפי שאמר כבר מוקי צור בזמנו: "קיבוץ זה לא רק מקום מגורים"...מי שבוחר לחיות בתוך המסגרת הזאת, יודע ומכיר טוב מאוד את הייתרונות הרבים מול החסרונות הכואבים של החיים בקבוץ.

      לגדול כילד בקהילה הזאת, להיות הורה, להיות אדם מבוגר, לדעת לתרום מהיכולות שלך למען הזולת, להפוך את מקום העבודה כחלק מחייך..להיוולד שם ולמות שם. אבל באמת להיות שם. זאת לא משימה קלה. זה בהחלט לא רק מקום מגורים. לא כל אחד יכול. אני יודעת שאני לא יכולה. (לפחות למדתי משהו על עצמי. הרווחתי...)

       

      תודה רבה שירה.

      מוקי צור צודק. הקיבוץ אינו מתאים לכל אחד. היום הוא פחות נוקשה, ובכל זאת...

      שבת שלום !

       

       

        12/7/08 11:23:

      צטט: maccabit-קורות חיים 2008-07-11 23:16:20

      כמי שמתגוררת עתה בקיבוץ מופרט, אני יותר ממסכימה אתך.

      (עברתי לקיבוץ משום שלא עמדו לי הכוחות לנסיעות אל בנזוגי וממנו).

      קודם לכן, בשנים האחרונות, התגוררתי בתל אביב, בפרבר שלה, ועוד, ובכל מקום, די מהר התידדתי עם שכנים, די מהר נעשה כייף לפגוש את המכולת'ניק, החברה' בחנות העיתונים , וכו'  וכד' וכאן? קדחת. מעולם לא נתקלתי בחברה כה מנוכרת.

      רוביק רוזנטל עמד באחד מספריו על ההיררכיה המשתמעת מ"סוגים שונים" , של אנשים בקיבוץ המסורתי: חבר, תושב, דייר, שכיר וכו', מינוח שמשקף מעמדות "שונים".

      יותר מספור ביקורתי אחד של אהרון מגד, עמוס עוז יצחק בן-נר ("עתליה") ועוד, "מטפל" בבדידות בקבוץ , שיקוף מציאות ריאליסטי למדי מן הסתם.

      אבל מה יש לומר, זה הכל אנשים...
      שבת שלום, :)

      וכוכב על העלאת נושא מענין. ר' נא, באוירה אחרת, את "תות שדה בקיבוץ המופרט", שלי.

      .........

      מכבית, תודה רבה על תגובתך.

      כן, הניכור הזה מוכר לי. במיוחד כלפי תושבי חוץ.

      שבת שלום !

       

       

        12/7/08 10:27:

      "ניתן לחוש בדידות גם בקרב בני האדם" נאמר  בספר הנסיך הקטן....

      ואכן צדק...

      חדלנו להתרועע וחדלנו לשוחח

      אם זו חלק מהקידמה אולי אנחנו החריגים......

      שבת קסומה לך איש

        12/7/08 08:18:


      כפי שאמר כבר מוקי צור בזמנו: "קיבוץ זה לא רק מקום מגורים"...מי שבוחר לחיות בתוך המסגרת הזאת, יודע ומכיר טוב מאוד את הייתרונות הרבים מול החסרונות הכואבים של החיים בקבוץ.

      לגדול כילד בקהילה הזאת, להיות הורה, להיות אדם מבוגר, לדעת לתרום מהיכולות שלך למען הזולת, להפוך את מקום העבודה כחלק מחייך..להיוולד שם ולמות שם. אבל באמת להיות שם. זאת לא משימה קלה. זה בהחלט לא רק מקום מגורים. לא כל אחד יכול. אני יודעת שאני לא יכולה. (לפחות למדתי משהו על עצמי. הרווחתי...)

      כמי שמתגוררת עתה בקיבוץ מופרט, אני יותר ממסכימה אתך.

      (עברתי לקיבוץ משום שלא עמדו לי הכוחות לנסיעות אל בנזוגי וממנו).

      קודם לכן, בשנים האחרונות, התגוררתי בתל אביב, בפרבר שלה, ועוד, ובכל מקום, די מהר התידדתי עם שכנים, די מהר נעשה כייף לפגוש את המכולת'ניק, החברה' בחנות העיתונים , וכו'  וכד' וכאן? קדחת. מעולם לא נתקלתי בחברה כה מנוכרת.

      רוביק רוזנטל עמד באחד מספריו על ההיררכיה המשתמעת מ"סוגים שונים" , של אנשים בקיבוץ המסורתי: חבר, תושב, דייר, שכיר וכו', מינוח שמשקף מעמדות "שונים".

      יותר מספור ביקורתי אחד של אהרון מגד, עמוס עוז יצחק בן-נר ("עתליה") ועוד, "מטפל" בבדידות בקבוץ , שיקוף מציאות ריאליסטי למדי מן הסתם.

      אבל מה יש לומר, זה הכל אנשים...
      שבת שלום, :)

      וכוכב על העלאת נושא מענין. ר' נא, באוירה אחרת, את "תות שדה בקיבוץ המופרט", שלי.

        11/7/08 22:40:

      צטט: רחל נפרסטק 2008-07-11 17:45:53


      יש בזה הרבה אמת. העובדה שמישהו יחליט בשבילך מה טוב לך ומה לא- איננה ניתנת להבנה.

      הכרתי כמה קיבוצניקים שבעקבות החינוך הקיבוצי הפכו לאינדיבידואליסטים, ושמרו על פרטיותם הרבה מעבר למה ששומר אדם ממוצע.

       

      אבל היום חלו שינויים רבים בקיבוץ. זה לא מה שהיה פעם.

      ..........

       

      תודה רבה, רחל.

      זה נכון. לעיתים, קיצוניות אחת גורמת אדם להיות קיצוני לכוון ההפוך בגלל חסכים פסיכולוגיים. 

      שבת שלום !

       

       

        11/7/08 22:37:

      צטט: תמי ! 2008-07-11 13:10:29


      ועל על זה עוד יסופר...*

       

      תודה רבה, תמי.  

       

       

        11/7/08 22:36:

      צטט: פמה תופדהן 2008-07-11 16:06:27


      יקירי 

       

      אניי הבנתי מהמורה שלי לאזרחות מהתיכון (18 שנה אחורה) שהכפר היה פופולרי מאד ואלי אביבי רצה בכלל שזאת תהיה מדינה עצמאית. קצת הזוי אבל זה הסיפור.

       

       לגבי קומונות קיבוציות הרי זה סיפור ידוע ומוכר.

       

      לפעמים יש דברים מאד עצובים שקורים במערכת.

       

      תודה על הפוסט הנפלא

       

      פמה

       

      נ.ב

       

      נגמרו הכוכבים אבל קבל  ***********

      ...........

      מדינת אכזיב של אביבי היתה גימיק ותו לא. רצה למשוך תשומת לב, להערכתי.

      אבל האיש בכל זאת מעניין ויש לו תובנות על החיים.

      שבת שלום ! 

       

       

        11/7/08 22:33:

      צטט: קלועת צמה 2008-07-11 11:35:24


      "אדם בתוך עצמו הוא גר", שר שלום חנוך. מניחה שכך בכל סביבה.

      אלא שמחברה שאמורה להיות מושתתת על חברות, קולקטיב, שיתוף, הציפיה להרגיש חלק מקבוצה, גבוהה יותר, מאשר בחברה שבה על אדם לעצמו.

      תחושת הבדידות - מעבר לרגשות שהיא מייצרת (ביניהן כאב), מרתקת.

      אהבתי את הצגת הנושא דרך הסיפור על אליאביבי.

      ..............

       

      תודה קלועת צמה, על תגובתך.

      שבת שלום !

       

       

        11/7/08 19:21:

      צטט: ירמיק 2008-07-11 09:51:02

      מיכאל בוקר טוב

      אני חייב לחלוק על גישתך הקיצונית אל תופעת הקיבוץ, אני אישית נולדתי שם וילדותי עברה שם ונרשמה כתקופה

      היפה שזכורה לי בחיי, כאשר הקיבוץ היה עדיין קיבוץ בעל ערכים עילאיים הוא הוציא מתוכו דור של בנים ובנות שכל העולם יכול היה להתקנא בהם, אתה צודק בדבריך בנוגע לקיבוצים היום, מה גם שתמיד בכל חברה היו שוליים עם בעיות, אך הביחד של כולם הביא להישגים חברתיים שאיו רואים כמותם היום וחבל, אילו הבנקים לא היו הורסים את הקיבוצים כלכלית לא היינו שומעים על אלימות וונדליזם בכל מקום.

      בברכה חמה - ירמיק. 

       

      ירמיק יקירי,

      גישתי ממש לא קיצונית. דברתי על הקבוץ כמיקרוקוסמוס של החברה האנושית בכללה. לא התייחסתי לנקודות אור וצל.

      מסכים עם רוב דבריך.

      אבל :

      איזה קשר יש בין הבנקים לונדאליזם?

      שבת שלום !

       

       

        11/7/08 19:16:

      צטט: יובל ורד 2008-07-11 09:39:09


      אמנם כתב אלתרמן על תל-אביב - אבל אין רע בלי טוב , אם כי נשתנו הזמנים

       

      בכל זאת יש בה משהו, כן, יש בה איזה משהו, לא טוב שהוא, לא רע שהוא, אבל כיום זה משהו..... ואיזה כסיל אחרון שהוא באיזה שיגעון שהוא יכול למצוא עוד איך שהוא, גם בה דבר מה מושך שהוא. לא, אין בה כל ממש שהוא, ובכל זאת, יש בה משהו..."

       

      יובל,

      איזה בחור יקר אתה, תמיד רואה טוב בכל דבר.

      נכון, גם בקיבוץ יש עדיין דברים יפים, ללא סםק.

      שבת שלום !!

       

       

       

        11/7/08 19:14:

      צטט: הדסי11 2008-07-11 09:29:40


      כבת קיבוץ לשעברף וכמי שידעה תמיד שלא תחייה בקיבוץ מה שאתה מתאר אינו מתקרב אפילו לאמת.

      טם לא היית מקובל לא היית קיים ולהבדיל מהעיר לא היה לך לאן לברוח חבריך הם גם עמיתיך לעבודה וגם משםחתך,

      הסגירות וחוסר הקבלה של שונה היתה אכעזריץ.

      כל מי גדל בקיבוץ של הלינה המשותפת בצד החופש, האחריות והעצמאות חש בדידות גדולה.

      כל מושג המשפחה התעוות.

      למזלי הייתי בין המקובלים אבל הדברים שעשינו טובה להם השתיקה לכל מי שלא היה כמונו.

      זה מסביר מדוע בכיל מאוד צעיר עזבתי ובניתי לי חיים במקום אחר. היום אני רואה את אימי

      מזדקנת בקיבוץ החדש, את חוסר הכבוד למבוגרים מהצעירים, חוסר האחריות והאיכפתיות

      ןליבי נחמץ.

      האנושיות הפכה לחמדנות

      מאוד עצוב

       

      ..........

      הדסי,

      תודה על תגובתך.

      צר לי שכך הם פני הדברים(בקשר לאמך).

      כל שניסיתי היה לתאר בקצרה את מצבו המיוחד של האיש הבודד בקיבוץ, ולא להכנס לדיון מפורט...

      שבת שלום !

       

       

        11/7/08 19:11:

      צטט: גד אוחיון 2008-07-11 09:14:48

      ממש מילים חצובות בסלע

       

      .........

       

      גד תודה רבה, ושבת שלום !

       

       

        11/7/08 19:10:

      צטט: איריתה@ 2008-07-11 08:58:45


      קיבוץ זה מקום שנראה יפה ובחוץ והן קן צרעות של נחשים מבפנים.

      כל אחת ואחד שהכרתי והיו מהקיבוץ היו מלאים סיפורים לא נעימים על בדידות, על נידוי כילדים, על חוסר אפשרות מוחלט לקבל את המיוחד והשונה..,

      קבל כוכב,

      איריתה

      ...........

      תודה, איריתה.

      כן יש הרבה סיפורים כאלה לצערי.

      אך זכרי שיש גם הרבה יתרונות בצורת חיים זו.

      שבת שלום !

       

       

        11/7/08 19:09:

      צטט: נויתי 2008-07-11 08:34:54


      פוסט  מעניין,

      מסביר חלקית את שקיעתו של הקיבוץ.

      שבת שלום.

      ..............

      נויתי,

      הקיבוץ משנה את פניו והופך לישוב קהילתי. הבדידות נותרת ומלווה אותו ותלווה את האיש היחיד לעולם.

      שבת שלום !

       

       

        11/7/08 19:07:

      צטט: איירבוס-max 2008-07-11 07:30:13

      כאשר חמותי ז"ל, חברת קיבוץ לשעבר בעצמה, שמעה את סיפורי הבדידות שלי מהקיבוץ - אמרה לי:

      "הדשא הירוק שלמעלה מסתיר רקב גדול מתחתיו".

      ובכל זאת, ועל אף הכל - יש בי גם מידה מסוימת של נוסטלגיה לשנים ההן.

      כמו כן - אינני מצליח להבין את ההתפרקות העצמית של רעיון הקיבוץ.

       

      ...........

      תודה על תגובתך.

      הקיבוץ משנה את פניו. הרכושנות גוברת, השויון מתמעט. כך רוצים החברים, ואת זה הם מקבלים.

      שבת שלום! 

       

       

        11/7/08 19:05:

      צטט: דליה אלעזר 2008-07-11 07:28:39


      חשוב לי להוסיף, כתגובה לפינקסון,

      שרעיון הקיבוץ בא לאחד קבוצות אנשים לכוח משותף בכדי להתיישב במקומות קשים ולעשות עבודת קודש בנושא ההתישבות בארץ!!! בעבודת חקלאות ויכולת הישרדות בתנאים קשים מכל!

      יש דברים שנעשים כצורך מדינתי! אנשים עזבו מקומות של מצוקות מלחמה, סבל משואה ותקופות רעב שלא נדע, הפתרון הקיבוצי היה פתרון גאוני!!!!

      אל לנו לשכוח זאת, גם בעת מצוקה נפשית!

      הכוח שאני קיבלתי בתוך חיי נובע מהמקום שכה אהבתי = הקיבוץ שלי!!!!

      לא אשכח לעולם את החברותא, פעילויות הלילה המדהימות של נוער משובח, את הגיוסים ב-4 לפנות בוקר

      ועוד המון דברים נפלאים!!!

      באהבה דליה

       

      ..........

      דליה יקרה,

      מסכים עם כל מילה שלך.

      יפה שחזרת לציין זאת.

      בקיבוץ יש עדיין הרבה דברים יפים.

      אבל הבדידות היא עניין קוסמופוליטי שאין להמלט ממנו, כנראה.

      שתהיה לך שבת קסומה !

      שלך

      מיכאל

       

       

        11/7/08 19:03:

      צטט: ורד סת שני 2008-07-11 06:49:44


      מיכאל היקר. האקס שלי גדל בקיבוץ. בלינה משותפת. אני קוראת לזה בית יתומים.מאז שאני אמא, אני ממש ממש כועסת על המוסד הזה. זה נורא בעיני!

      .............

      תודה ורד על תגובתך.

      גם אני ל אהבתי את הלינה המשותפת. היא כבר עברה מן העולם.

      שבת שלום !

       

       

        11/7/08 19:02:

      צטט: שושי פולטין 2008-07-11 06:40:57

      למיכאל, אין לי חוויות "קיבוציות" כך שקראתי כצופה מהצד ומתרשמת,

      גם מדבריך וגם מהתגובות המעניינות.

      *

      שושי 

       

      ................

       

      שושי, תודה רבה על תגובתך.

      שבת שלום !

       

       

        11/7/08 19:01:

      צטט: שירית10 2008-07-11 06:30:42


      מיכאל

      אמנם מעולם לא גרתי בקבוץ

      אבל, בהחלט נראה לי

      כי בחברת בני אדם מתנכרים

      הבדידות והמרירות לנוכח התנכלויות היא איומה...

      גלי הים, השקיעות, הטבע לעולם לא יבגדו..

      מעניין וחשוב*

      רותי

      ...........

       

      תודה רבה, רותי.

      הרבה יופי יש בעולמנו. צריכים רק לראות אותו...

      שבת שלום ! 

       

       

        11/7/08 18:58:

      צטט: רינה ש 2008-07-11 02:08:44


      כמי שכמעט הגיע להיות ילדת חוץ מבחירה ושמע לעצה טובה של קיבוצניק ותיק וויתרה.

      כמי שהיתה בנח"ל וחייתה בקיבוץ תקופה קצרה

      וכמי שמכירה כמוך הרבה סיפורים אישיים על חברי קיבוץ

      אין ספק שהנושא שהעלתה שווה דיון.

       

      לאדם בעל ערך עצמי ואינדיבידואליסטי  לחיות בחברה קיבוצית זה ניגוד גמור לטיבעו.

      ואני לא מכירה הרבה כאלו שאינם בעלי ערך עצמי או בעלי שאיפות אישיות.

      חיי שיתוף הם אוטופיים מיסודם ועל כן נועדו מראש לכישלון או לסבל של הפרט החיי בהם.

       

      תודה ששיתפת

      רינה

      ....

       

      תודה רבה, רינה.

      נהניתי מדברייך. פעם היה הקיבוץ כורח המציאות. היום, לפיכך, הוא משנה את פניו ומתאים עצמו למציאות החדשה. הבדידות של האיש הבודד - בעינה עומדת.

      שבת שלום !

       

       

        11/7/08 18:55:

      צטט: irmi amir 2008-07-11 02:04:58


      העלית נושא מעניין. אני עדיין חש נוסטלגיה לקיבוץ שבו היו הורי ולקיבוצים שבהם גרים חלק מבני משפחתי. נדמה לי שקיימת איזו פריחה מחודשת של חלק מהקיבוצים.

      ..........

      תודה רבה, ירמי. 

      גם אני חש נוסטלגיה לא פעם. ככלות בכל יש דברים יפים בקיבוץ. אבל אני התיחסתי לעניין מסוים...

      שבת שלום !

       

       

        11/7/08 18:54:

      *
        11/7/08 18:53:

      צטט: אסנת אלון (אינציגר) 2008-07-11 01:09:28

      אכן קיבוץ לא מתאים לכל אדם. רגישים מאוד לא ימצאו מקומם בו.*

      ..........

      תודה אסנת.

      צודקת מאד !!

      שבת שלום !

       

       

        11/7/08 18:52:

      צטט: ברביבר 2008-07-11 00:51:40

      מיכאל,

      הקיבוץ אכן לא מתאים לכל אדם. יש המשתלבים  בו יפה וחיים חיי חברה בשיתוף והנאה ולאחרים זה לא מתאים ואז חשים בין היתר גם בבדידות. במקרים רבים השיוויון הוא למראית עין ולא מקיף את כל החברים. יש כאלו שעמלים ונותנים מעצמם לטובת הכלל מעל ומעבר ואחרים מצליחים להתבטל ולעשות כמה שפחות, דבר שגורם להתמרמרות רבה שמובילה רבים מבני הדור הצעיר לוותר על החיים בקיבוץ ולעזוב. לדור המבוגר והפחות עצמאי הקיבוץ הוא מתנה עם האפשרות לחיות ללא דאגות ועם טיפול מסור במסגרת הדומה לבית אבות ועדיין להרגיש בבית. *

      .........

      תודה רבה על תגובתך.

      יפה הגבת. אכן כך הם פני הדברים.

      אבל למרות  הכאילו "ביחד" הזה, הבדידות אורבת וקשה דוקא בקיבוץ, עוד יותר.

      שבת שלום !

       

       

        11/7/08 18:49:

      צטט: יהודית מליק-שירן 2008-07-11 00:33:34

      מיכאל יקר,

      על הבדידות בקיבוץ אני יודעת הרבה מאוד. את אלי אביבי היכרתי גם בחוף אכזיב כשהייתי ילדה קטנה, הורי לקחו אותי להכיר את ממלכתו  של האיש שאהב את השקט ואת הים.

       

      בתקופה שחדרו לבית שאן מחבלים והעיירה הופגזה כל יום , חשבו הוריי לתת לי מענה של לימודים בקיבוץ רחוק מהקטיושות. הייתי ילדת חוץ בכיתה ז' והבדידות עטפה אותי מכל עבר. סגרה עלי. ילדי הקיבוץ התעללו בילדי חוץ ואני הרגשתי שאני רוצה הביתה. העדפתי את הקטיושות על פני ההתעללות של ילדי הקיבוץ. בדידות מהזווית הזו היתה לי לא קלה בכלל.

       

      *של אהבה ממני. אהבתי את הרשימה שלך, הזכרת לי געגוע של הילדות נשיקה

       

      ............

       

      תודה רבה , יהודית על תגובתך.

      אכן זכורה לי עד היום התנכרותם של ילידי המקום לילדי חוץ. עודני זוכר איך מחיתי נגד תופעה זו וננזפתי על ידי חבריי, למרות שאני דוקא נולדתי בקיבוץ. הבדידות, על כל סוגיה קשה בכל גיל. וכשיש התנכרות, זה קשה שבעתיים.

      אך מאז חלפו שנים. הבדידות כתופעה במצבו של האדם, תמיד מחפשת טרף קל...

      שבת שלום !

      מיכאל

       

       

        11/7/08 18:43:

      צטט: אלי כהן 2008-07-11 00:09:24

      הנה מה שאמר ראלף וולדו אמרסון ( נשמט מתגובתי הקודמת ):

       

      "קל לחיות בעולם אם תנהג כמצוותו, קל לחיות בבדידות על פי מצוות ליבך, אך גדול הוא האדם הנשמע למצוות ליבו בתוך ההמון"


      נ.ב.

      בינינו, אני לא חושב שזה קל בכלל ... אך הייתי אומר שאין ספק לגבי גדולת האדם היודע איך לא לבטל את עצמו מפני ההמון ויחד עם זאת הוא חי ביחסי שלום עם החברה הסובבת אותו.

      ........

      אלי יקר,

      תודה רבה על תגובתך.

      מסכים מאד עם דבריך בנושא הבדידות. הבדידות היא ללא ספק קוסמופוליטית, נחלת כולם.

      וככל שמתבגרים, היא משתלטת יותר. אהבתי את הערתך בסיפא.

      שבת שלום !

       

       

       

        11/7/08 18:39:

      צטט: רונית ronit 666 2008-07-10 23:46:40

       

      מיכאל

       

      לקחת אותי הרבה שנים אחורה

      בתור ילדה תמיד רציתי לעזוב את העיר, לעבור לקיבוץ

      עד ש..... עד שיום אחד הבנתי וממש לא זוכרת מי "דאג לכך"

      הבנתי, שאין פרטיות בקיבוץ, שכולם נמצאים בתוך החיים שלך...., ניסוח עדין

      ואני לא סובלת שנכנסים לי לנשמה

       

      סוף שבוע נפלא

      רונית

      ..........

      רונית,

      תודה רבה על תגובתך.

      ציינת רק אחד מחסרונותיו של הקיבוץ. יש עוד. אבל יש גם יתרונות כמו : ערבות הדדית. בטחון כלכלי יחסי.

      חינוך מעולה לילדים ועוד.

      שבת שלום !

       

       

        11/7/08 18:36:

      צטט: לאור היום 2008-07-10 23:22:36

      כתבת מקסים, וכרגיל זהו רק קצה של קרחון,

      הייתי אמנם רק תקופה של כשלוש שנים בקיבוץ, אך הייתי מעורה מאוד

      בשרות בנחל ועוד קצת,יש יופי ענק בקיבוץ  בחברותא, בטבעבתחושה של קבוצה עם שייכות

      ויש כמובן גם מגרעות שהדף קצר מלתאר, אבל גם אביבי לא החזיק מעמד באידיליה שראה בעיני רוחו,

      לא היה שם מזכיר להחליט בשבילו אם הוא ילמד רפואה, ועדיין המקסם שווא מתחלף במציאות שטופחת

      ושצריך שוב ושוב להתארגן איתה,

      כמו בקיבוץ כמו בעיר כמו במושב כמו בבית על חוף הים ביוון,

      תודה שהזכרת לי ימים יפים

      ..........

      תודה רבה על תגובתך.

      לקיבוץ חסרונות ויתרונות. תקצר היריעה כרגע.

      הקיבוץ הוא מיקרוקוסמוס של מצב חברתי נתון, ומצבו של האדם דומה בכל מקום.

      שבת שלום !

       

       

        11/7/08 18:33:

      צטט: עדנוש 2008-07-10 23:17:58

      מיכאל היקר

      אני שומעת מגיסתי מה זאת

      בדידות בקיבוץ.

      כאשר הילדים קטנים הכל

      טוב ויפה אבל היא נשארה לבד

      כי בעלה נפטר אומנם הבנים איתה בקיבוץ

      עם הנשים והילדים אבל היא לא יכולה למצוא

      בן זוג.

      היא אישה נאה ביותר ובודדה מאוד

      כוכב

       

      ............

      תודה רבה, עדנוש.

      הקיבוץ לא די רגיש לאדם הבודד. והעיר? מציעה יותר הזדמנויות להכרויות.

      בבסיסו של דבר הקיבוץ הוא ראי של חברה מסוימת אבל מצבו של האדם בתוכה, דומה.

      שבת של רוגע ושלום !

       

       

       

        11/7/08 18:29:

      צטט: shirilan 2008-07-10 23:21:05


      "להווי ידוע שחברים בקיבוץ אינם נוטים להתחבר לחבר מריר"

       

      גם בעיר יש נטייה לברוח מחברים כאלה. אני ברחתי אחת כזאת......

       

      ...........

      תודה, שירילן , על תגובתך.

      נכון מאד, גם בעיר. לכן ציינתי: הקיבוץ כמיקרוקוסמוס...

      שבת שלום !

       

       

        11/7/08 18:27:

      צטט: טאקילה 2008-07-10 23:12:56

       

      תמיד חשבתי שבקיבוץ אין דבר כזה בדידות.

       

      מסתבר ש...

       

      כתבת יפה .

       

      *

      ..........

      טאקי, תודה רבה.

      יקירה, בדידות יש בכל מקום. לעיתים, בתוך הביחד המדומה, האדם מרגיש אפילו יותר...

      שבת שלום !

       

       

        11/7/08 18:25:

      צטט: אור 7 2008-07-10 23:10:52

      עיניי שהביטו בקיבוץ מן החוץ

      ראו את האידאולוגיות

      את המדשאות

       

      הרבה קסם...

       

      רק בעבור שנים (ושיחות נפש עם יוצאי קיבוצים),

      התגנב ללבי החשד, שאת הנפש פספסו שם בגדול

      נפשו של היחיד

      והמיוחד

       

      (מקסם-שווא?... מי יידע...)

      ...........

       

      תודה רבה, אור, על תגובתך.

      יחודו של הפרט, הלך לאיבוד בין שיני הכלל. אכן כך.

      קיבוץ זה לא רק מדשאות. למרות זאת יש לקיבוץ גם יתרונות בולטים, אך זה נושא בפני עצמו.

      שבת שלום !

       

       

       

       

        11/7/08 18:23:

      צטט: המספרית 2008-07-10 23:06:00


      כתבתי תגובה ארוכה ונרגשת, והממשק הדפוק מחק אותה באכזריות - סתם!

      רציתי להגיד שכל מילה כאן בסלע, כי הקיבוץ של היום הוא כאילו קהילה שיתופית, אבל

      למעשה כל משפחה חיה כמו כל משפחה עירונית, עם מכונית ,משכורת וכו.

      כמה חבל שהקהילה הנפלאה הזאת עם הערכים של פעם, לא השכילה לעדכן את עצמה -

      ובו בזמן לשמור על תפיסת העולם השיתופית, שהיא ייחודית בעולם היום!

      כוכב!

      הופתעתי לראות שאתה יודע לכתוב היטב גם פרוזה...

      אלומה

      ...........

      אלומה יקרה,

      תודה הרבה על תגובתך.

      הקיבוץ משנה פניו כל הזמן, הוא כיום ישוב קהילתי אבל רעיון הערבות ההדדית - נשאר.

      פרוזה .

      בראשית כתבתי פרוזה. רק בשנים האחרונות עברתי לשירה, פשוט כדי לחדש, ולהתרענן.

      גם בספר השירים שלי כלולים 9 פרקי שירה ופרק אחד פרוזה, לשם גיוון.

      שבת שלום ומבורך !

      מיכאל

       

       

       

        11/7/08 18:18:

      צטט: debie30 2008-07-10 23:01:24


      הבדידות בין אנשים קשה מאשר להיות לבד.

      להיות עם אנשים ולהרגיש לא שייך או תחושת מחנק - זאת הבדידות הגדולה ביותר.

      אולי הקיבוץ נמשל ליער ירוק אבל גם בתוך הירוק הזה אפשר ללכד לאיבוד

      לרצות לצאת החוצה ולאבד כיוון.

      ...... 

      תודה, דבי, על תגובתך.

      שבת שלום !

       

       

        11/7/08 18:18:

      צטט: pinkason1 2008-07-10 22:58:44

      * לדעתי כל רעיון הקיבוץ והקומוניזם מת עוד לפני שנלד:) לכל אדם השאיפות והרצונות שלו ואי אפשר לבנות משהו שיתאים לכולם. למרות השוויון יש תמיד שווים יותר. שבת שלום הרבה ורק טוב

      ...........

      חיים,

      תודה רבה על תגובתך.

      רעיון הקיבוץ היה טוב לזמנו.

      שבת שלום ומבורך !

       

       

        11/7/08 18:17:

      צטט: דליה אלעזר 2008-07-10 22:48:24

      מיכאל יקר,

      החיים בקיבוץ בזמני הביאו אותי לחוות הרבה שעות של בדידות ,שלמעשה בחרתי אותן ממש!

      תמיד מרדתי בתופעה "המכלילה", שהכל שייך ואין "מרחב מוגן".....הרכילות והמרירות שקלטתי מסביבתי דחתה אותי והרחיקה....

       

      כילדה עשיתי לי "עולם מלא משל עצמי", ובעולם הזה בעצם הכנסתי את כל דמיוני....כתבתי, ציירתי, האזנתי למוסיקה, יצרתי עבודות יד של פיסול והדבקה, טיילתי לבדי עם כלב הזאב שלי להרי הגלבוע ולמעיין .....עולם ומלואו מבלי שהמבוגרים בכלל ידעו....

       

      הייתי מאושרת בעולם שלי, וכשהפכתי נערה היה לי נער חמודות שצרפתי לעולם הנפלא שייצרתי, וחיי היו בעצם "בועה" בתוך "הפסטורליות המדומה".....

       

      היום בעצם כשמגיעה לקיבוץ, קל לי לאהוב את כולם כי בעצם יצרתי הגנות שלא אפגע.....ואכן יש לי זכרונות נפלאים בתוך העולם היפה שיצרתי לי!

       

      מבינה בהחלט את אותו החבר שראה עולם ומלואו בבדידות שלו!

       

      מחבקת באהבה חבר יקר, דליה

      ............

      תודה, דליה יקרה, על תגובתך.

      גם לי היו ימים יפים בקיבוץ. אך כבר כנער צעיר עמדתי על מגרעות צורת חיים זו.

      תמיד שאפתי ליתר פרטיות. צורת  החיים הזו של אחד בתוך השני, הפריעה לי.

       יותר מדי ביחד. הפרט די נשחק.

      שתהיה לך שבת רגועה ומלאת אור !

      מחבק

      מיכאל

       

       

        11/7/08 18:12:

      צטט: עלמה אוהבת 2008-07-10 22:48:02

      צדק האיש החביב מחוף אכזיב:)

      ..........

      תודה, עלמה אוהבת, על תגובתך ! 

       

       

        11/7/08 18:11:

      צטט: mikiasi 2008-07-10 22:29:36

      כמי שחווה בנערותו חיי קיבוץ ועד היום

      חברים רבים וטוביםלח בקיבוצים שונים

      אני מסכים עם מה שכתבת בקמצןץ על בעיות החבר בקיבוץ

      באשר אלי אביבי באכזיב, אז גם אני כנער ביקרתי

      פעמים רבות, אז כאווירה נעימה לתקופת מה ,בכייף.

      גם הוא ובת זוגתו הבינו זאת כשהתבגרו ולהם בית בעיר.

      ..........

      תודה , מיכאל, על תדגובתך.

      בית בעיר? מדוע לא? הוא איש מבוגר מאד היום, ואיש בגילו  זקוק לשירותי הקהילה.

      שבת שלום ומבורך!


       

       

       

        11/7/08 18:09:

      צטט: שמעון באהבה 2008-07-10 22:28:11


      ידידי לא טוב האדם לבדו

      דעתי על הקיבוצים

       לא הכי ולא ירחיב

      תודה לך

      שבת שלום

      ...........

      שמעון, תודה.

      לקיבוץ יש יתרונות וחסרונות. כמו לכל דבר בחיים.

      אבל בשנים האחרונות, מאבד גובה...

      שבת שלום !

       

       

        11/7/08 18:07:

      צטט: אורית גפני 2008-07-10 22:03:28

      הבדידות בקיבוץ קשה שבעתיים ממקום אחר - כיוון שבחברה הקיבוצית - אין מקום לפרט שהוא שונה מהסטנדרט המקובל !

      הפרט מחוק ! הכלל הוא החשוב !

      יכול להיות שבשנים האחרונות חלו שינויים - אבל גם יכול להיות שהקיבוץ - כבר לא קיבוץ...

       

      כתבת יפה - מיכאל - תודה לך !

      .................

      אורית, תודה רבה.

      החברה הישראלית מאד לא סובלנית, וזה מגביר את תחושת הניכור. בפרט בקיבוץ.

      הקיבוץ משנה את פניו כל הזמן, והופך לישוב קהילתי לכל דבר. האדם, באשר הוא, נשאר בבדידותו...

      שבת מבורכת !

       

       

        11/7/08 18:04:

      צטט: אפרת jeki 2008-07-10 22:03:02


      היי  מיכאל

      קראתי הפוסט שלך

       

      הווי ידוע שהחברים בקיבוץ אינם נוטים להתחבר לחבר מריר.

      שוב עלה על דעתי כי לא הכל באמת ירוק ופסטוראלי, ושמרוב התמקדות ביער לא רואים את העץ.

      מזדהה עם דבריו דבריך

       

      ולא רק בקיבוץ...

       

      ועצוב  שכך..

      שלך אפרת

      ............

      תודה ,אפרת.

      לכן כתבתי הקיבוץ כמיקרוקוסמוס...

       

       

       

        11/7/08 18:03:

      צטט: אביה אחת 2008-07-10 21:54:15


      מיכאל -

      צדק האיש מחוף אכזיב

      לגבי הבדידות...לא תמיד חשים כך כי...

      "חברים לי הדגים, גלי הים, רוחות השמיים, הזריחות, השקיעות, הצדפים, הקונכיות, הזכרונות שאני מעלה על הנייר ...

      יפה כתבת

      סופשבוע מבורך לטוב

      אביה

      .............

      אביה , תודה רבה!

      סופשבוע מבורך ורק בשורות טובות !

      מיכאל

       

       

        11/7/08 17:45:


      יש בזה הרבה אמת. העובדה שמישהו יחליט בשבילך מה טוב לך ומה לא- איננה ניתנת להבנה.

      הכרתי כמה קיבוצניקים שבעקבות החינוך הקיבוצי הפכו לאינדיבידואליסטים, ושמרו על פרטיותם הרבה מעבר למה ששומר אדם ממוצע.

       

      אבל היום חלו שינויים רבים בקיבוץ. זה לא מה שהיה פעם.

        11/7/08 16:06:


      יקירי 

       

      אניי הבנתי מהמורה שלי לאזרחות מהתיכון (18 שנה אחורה) שהכפר היה פופולרי מאד ואלי אביבי רצה בכלל שזאת תהיה מדינה עצמאית. קצת הזוי אבל זה הסיפור.

       

       לגבי קומונות קיבוציות הרי זה סיפור ידוע ומוכר.

       

      לפעמים יש דברים מאד עצובים שקורים במערכת.

       

      תודה על הפוסט הנפלא

       

      פמה

       

      נ.ב

       

      נגמרו הכוכבים אבל קבל  ***********

        11/7/08 13:10:

      ועל על זה עוד יסופר...*
        11/7/08 11:35:


      "אדם בתוך עצמו הוא גר", שר שלום חנוך. מניחה שכך בכל סביבה.

      אלא שמחברה שאמורה להיות מושתתת על חברות, קולקטיב, שיתוף, הציפיה להרגיש חלק מקבוצה, גבוהה יותר, מאשר בחברה שבה על אדם לעצמו.

      תחושת הבדידות - מעבר לרגשות שהיא מייצרת (ביניהן כאב), מרתקת.

      אהבתי את הצגת הנושא דרך הסיפור על אליאביבי.

        11/7/08 09:51:

      מיכאל בוקר טוב

      אני חייב לחלוק על גישתך הקיצונית אל תופעת הקיבוץ, אני אישית נולדתי שם וילדותי עברה שם ונרשמה כתקופה

      היפה שזכורה לי בחיי, כאשר הקיבוץ היה עדיין קיבוץ בעל ערכים עילאיים הוא הוציא מתוכו דור של בנים ובנות שכל העולם יכול היה להתקנא בהם, אתה צודק בדבריך בנוגע לקיבוצים היום, מה גם שתמיד בכל חברה היו שוליים עם בעיות, אך הביחד של כולם הביא להישגים חברתיים שאיו רואים כמותם היום וחבל, אילו הבנקים לא היו הורסים את הקיבוצים כלכלית לא היינו שומעים על אלימות וונדליזם בכל מקום.

      בברכה חמה - ירמיק. 

        11/7/08 09:39:


      אמנם כתב אלתרמן על תל-אביב - אבל אין רע בלי טוב , אם כי נשתנו הזמנים

       

      בכל זאת יש בה משהו, כן, יש בה איזה משהו, לא טוב שהוא, לא רע שהוא, אבל כיום זה משהו..... ואיזה כסיל אחרון שהוא באיזה שיגעון שהוא יכול למצוא עוד איך שהוא, גם בה דבר מה מושך שהוא. לא, אין בה כל ממש שהוא, ובכל זאת, יש בה משהו..."

        11/7/08 09:29:


      כבת קיבוץ לשעברף וכמי שידעה תמיד שלא תחייה בקיבוץ מה שאתה מתאר אינו מתקרב אפילו לאמת.

      טם לא היית מקובל לא היית קיים ולהבדיל מהעיר לא היה לך לאן לברוח חבריך הם גם עמיתיך לעבודה וגם משםחתך,

      הסגירות וחוסר הקבלה של שונה היתה אכעזריץ.

      כל מי גדל בקיבוץ של הלינה המשותפת בצד החופש, האחריות והעצמאות חש בדידות גדולה.

      כל מושג המשפחה התעוות.

      למזלי הייתי בין המקובלים אבל הדברים שעשינו טובה להם השתיקה לכל מי שלא היה כמונו.

      זה מסביר מדוע בכיל מאוד צעיר עזבתי ובניתי לי חיים במקום אחר. היום אני רואה את אימי

      מזדקנת בקיבוץ החדש, את חוסר הכבוד למבוגרים מהצעירים, חוסר האחריות והאיכפתיות

      ןליבי נחמץ.

      האנושיות הפכה לחמדנות

      מאוד עצוב

        11/7/08 09:14:
      ממש מילים חצובות בסלע
        11/7/08 08:58:


      קיבוץ זה מקום שנראה יפה ובחוץ והן קן צרעות של נחשים מבפנים.

      כל אחת ואחד שהכרתי והיו מהקיבוץ היו מלאים סיפורים לא נעימים על בדידות, על נידוי כילדים, על חוסר אפשרות מוחלט לקבל את המיוחד והשונה..,

      קבל כוכב,

      איריתה

        11/7/08 08:34:


      פוסט  מעניין,

      מסביר חלקית את שקיעתו של הקיבוץ.

      שבת שלום.

        11/7/08 07:30:

      כאשר חמותי ז"ל, חברת קיבוץ לשעבר בעצמה, שמעה את סיפורי הבדידות שלי מהקיבוץ - אמרה לי:

      "הדשא הירוק שלמעלה מסתיר רקב גדול מתחתיו".

      ובכל זאת, ועל אף הכל - יש בי גם מידה מסוימת של נוסטלגיה לשנים ההן.

      כמו כן - אינני מצליח להבין את ההתפרקות העצמית של רעיון הקיבוץ.

        11/7/08 07:28:


      חשוב לי להוסיף, כתגובה לפינקסון,

      שרעיון הקיבוץ בא לאחד קבוצות אנשים לכוח משותף בכדי להתיישב במקומות קשים ולעשות עבודת קודש בנושא ההתישבות בארץ!!! בעבודת חקלאות ויכולת הישרדות בתנאים קשים מכל!

      יש דברים שנעשים כצורך מדינתי! אנשים עזבו מקומות של מצוקות מלחמה, סבל משואה ותקופות רעב שלא נדע, הפתרון הקיבוצי היה פתרון גאוני!!!!

      אל לנו לשכוח זאת, גם בעת מצוקה נפשית!

      הכוח שאני קיבלתי בתוך חיי נובע מהמקום שכה אהבתי = הקיבוץ שלי!!!!

      לא אשכח לעולם את החברותא, פעילויות הלילה המדהימות של נוער משובח, את הגיוסים ב-4 לפנות בוקר

      ועוד המון דברים נפלאים!!!

      באהבה דליה

        11/7/08 06:49:

      מיכאל היקר. האקס שלי גדל בקיבוץ. בלינה משותפת. אני קוראת לזה בית יתומים.מאז שאני אמא, אני ממש ממש כועסת על המוסד הזה. זה נורא בעיני!
        11/7/08 06:40:

      למיכאל, אין לי חוויות "קיבוציות" כך שקראתי כצופה מהצד ומתרשמת,

      גם מדבריך וגם מהתגובות המעניינות.

      *

      שושי 

        11/7/08 06:30:


      מיכאל

      אמנם מעולם לא גרתי בקבוץ

      אבל, בהחלט נראה לי

      כי בחברת בני אדם מתנכרים

      הבדידות והמרירות לנוכח התנכלויות היא איומה...

      גלי הים, השקיעות, הטבע לעולם לא יבגדו..

      מעניין וחשוב*

      רותי

        11/7/08 02:08:


      כמי שכמעט הגיע להיות ילדת חוץ מבחירה ושמע לעצה טובה של קיבוצניק ותיק וויתרה.

      כמי שהיתה בנח"ל וחייתה בקיבוץ תקופה קצרה

      וכמי שמכירה כמוך הרבה סיפורים אישיים על חברי קיבוץ

      אין ספק שהנושא שהעלתה שווה דיון.

       

      לאדם בעל ערך עצמי ואינדיבידואליסטי  לחיות בחברה קיבוצית זה ניגוד גמור לטיבעו.

      ואני לא מכירה הרבה כאלו שאינם בעלי ערך עצמי או בעלי שאיפות אישיות.

      חיי שיתוף הם אוטופיים מיסודם ועל כן נועדו מראש לכישלון או לסבל של הפרט החיי בהם.

       

      תודה ששיתפת

      רינה


      העלית נושא מעניין. אני עדיין חש נוסטלגיה לקיבוץ שבו היו הורי ולקיבוצים שבהם גרים חלק מבני משפחתי. נדמה לי שקיימת איזו פריחה מחודשת של חלק מהקיבוצים.
      אכן קיבוץ לא מתאים לכל אדם. רגישים מאוד לא ימצאו מקומם בו.*
        11/7/08 00:51:

      מיכאל,

      הקיבוץ אכן לא מתאים לכל אדם. יש המשתלבים  בו יפה וחיים חיי חברה בשיתוף והנאה ולאחרים זה לא מתאים ואז חשים בין היתר גם בבדידות. במקרים רבים השיוויון הוא למראית עין ולא מקיף את כל החברים. יש כאלו שעמלים ונותנים מעצמם לטובת הכלל מעל ומעבר ואחרים מצליחים להתבטל ולעשות כמה שפחות, דבר שגורם להתמרמרות רבה שמובילה רבים מבני הדור הצעיר לוותר על החיים בקיבוץ ולעזוב. לדור המבוגר והפחות עצמאי הקיבוץ הוא מתנה עם האפשרות לחיות ללא דאגות ועם טיפול מסור במסגרת הדומה לבית אבות ועדיין להרגיש בבית. *

      מיכאל יקר,

      על הבדידות בקיבוץ אני יודעת הרבה מאוד. את אלי אביבי היכרתי גם בחוף אכזיב כשהייתי ילדה קטנה, הורי לקחו אותי להכיר את ממלכתו  של האיש שאהב את השקט ואת הים.

       

      בתקופה שחדרו לבית שאן מחבלים והעיירה הופגזה כל יום , חשבו הוריי לתת לי מענה של לימודים בקיבוץ רחוק מהקטיושות. הייתי ילדת חוץ בכיתה ז' והבדידות עטפה אותי מכל עבר. סגרה עלי. ילדי הקיבוץ התעללו בילדי חוץ ואני הרגשתי שאני רוצה הביתה. העדפתי את הקטיושות על פני ההתעללות של ילדי הקיבוץ. בדידות מהזווית הזו היתה לי לא קלה בכלל.

       

      *של אהבה ממני. אהבתי את הרשימה שלך, הזכרת לי געגוע של הילדות נשיקה

        11/7/08 00:09:

      הנה מה שאמר ראלף וולדו אמרסון ( נשמט מתגובתי הקודמת ):

       

      "קל לחיות בעולם אם תנהג כמצוותו, קל לחיות בבדידות על פי מצוות ליבך, אך גדול הוא האדם הנשמע למצוות ליבו בתוך ההמון"


      נ.ב.

      בינינו, אני לא חושב שזה קל בכלל ... אך הייתי אומר שאין ספק לגבי גדולת האדם היודע איך לא לבטל את עצמו מפני ההמון ויחד עם זאת הוא חי ביחסי שלום עם החברה הסובבת אותו. 

        10/7/08 23:57:

      מיכאל, יפה כתבת.


      אדם יכול לחוש בדידות בכל מקום בעולם אף בהיותו מוקף בשמחה ואהבה של הטובים בקרוביו ורעיו, שהרי בדידות מתארת מצב נפשי ולא מצב חברתי או מצב כלכלי, והיא מנת חלקנו - מי פחות ומי יותר - מעת לעת. 

       

      כולנו לומדים לחיות לחוד וביחד, לבטא את העצמי שלנו בתוך שאון המכלול, ולאזן בין טובתנו הפרטית לחובותינו החברתיות, אך אכן ידוע שיש בקיבוץ פחות חופש לביטוי עצמי שהרי בקיבוץ הקבוצה היא מעל הכל, והקהילה יכולה להיות מאוד לא סובלנית. 

       

      יחד עם זאת יש בקיבוץ כמה יתרונות לא מבוטלים הנובעים מעקרון הערבות ההדדית, ויש על כך לא מעט סיפורים משובבי נפש.

       

      לטעמי, מה שיותר קשה זאת תחושת בדידות המלווה בהתנכרות או עוינות של אלה שאתה מצפה להבנה וסיוע מהם דווקא בעת שאתה חש בודד, וזה כואב במיוחד בקיבוץ, אך לא רק בקיבוץ.

       

      יפים לענין זה דברי ראלף וולדו אמרסון שאמר:

      "קל לחיות בעולם, אם תנהג כמצוותו; קל לחיות בבדידות על פי מצוות ליבך; אך גדול הוא האדם הנשמע למצוות ליבו בתוך ההמון"    

       

        10/7/08 23:46:

       

      מיכאל

       

      לקחת אותי הרבה שנים אחורה

      בתור ילדה תמיד רציתי לעזוב את העיר, לעבור לקיבוץ

      עד ש..... עד שיום אחד הבנתי וממש לא זוכרת מי "דאג לכך"

      הבנתי, שאין פרטיות בקיבוץ, שכולם נמצאים בתוך החיים שלך...., ניסוח עדין

      ואני לא סובלת שנכנסים לי לנשמה

       

      סוף שבוע נפלא

      רונית

        10/7/08 23:22:

      כתבת מקסים, וכרגיל זהו רק קצה של קרחון,

      הייתי אמנם רק תקופה של כשלוש שנים בקיבוץ, אך הייתי מעורה מאוד

      בשרות בנחל ועוד קצת,יש יופי ענק בקיבוץ  בחברותא, בטבעבתחושה של קבוצה עם שייכות

      ויש כמובן גם מגרעות שהדף קצר מלתאר, אבל גם אביבי לא החזיק מעמד באידיליה שראה בעיני רוחו,

      לא היה שם מזכיר להחליט בשבילו אם הוא ילמד רפואה, ועדיין המקסם שווא מתחלף במציאות שטופחת

      ושצריך שוב ושוב להתארגן איתה,

      כמו בקיבוץ כמו בעיר כמו במושב כמו בבית על חוף הים ביוון,

      תודה שהזכרת לי ימים יפים

        10/7/08 23:21:


      "להווי ידוע שחברים בקיבוץ אינם נוטים להתחבר לחבר מריר"

       

      גם בעיר יש נטייה לברוח מחברים כאלה. אני ברחתי אחת כזאת......

        10/7/08 23:17:

      מיכאל היקר

      אני שומעת מגיסתי מה זאת

      בדידות בקיבוץ.

      כאשר הילדים קטנים הכל

      טוב ויפה אבל היא נשארה לבד

      כי בעלה נפטר אומנם הבנים איתה בקיבוץ

      עם הנשים והילדים אבל היא לא יכולה למצוא

      בן זוג.

      היא אישה נאה ביותר ובודדה מאוד

      כוכב

        10/7/08 23:15:


      "....להווי ידוע שהחברים בקיבוץ אינם נוטים להתחבר לחבר מריר."

      בכל מקום הנטייה היא לברוח מחברים מרירים......... אני ברחתי מאחת כזאת ולא בקיבוץ. 

        10/7/08 23:12:

       

      תמיד חשבתי שבקיבוץ אין דבר כזה בדידות.

       

      מסתבר ש...

       

      כתבת יפה .

       

      *

        10/7/08 23:10:

      עיניי שהביטו בקיבוץ מן החוץ

      ראו את האידאולוגיות

      את המדשאות

       

      הרבה קסם...

       

      רק בעבור שנים (ושיחות נפש עם יוצאי קיבוצים),

      התגנב ללבי החשד, שאת הנפש פספסו שם בגדול

      נפשו של היחיד

      והמיוחד

       

      (מקסם-שווא?... מי יידע...)

       

       

        10/7/08 23:06:


      כתבתי תגובה ארוכה ונרגשת, והממשק הדפוק מחק אותה באכזריות - סתם!

      רציתי להגיד שכל מילה כאן בסלע, כי הקיבוץ של היום הוא כאילו קהילה שיתופית, אבל

      למעשה כל משפחה חיה כמו כל משפחה עירונית, עם מכונית ,משכורת וכו.

      כמה חבל שהקהילה הנפלאה הזאת עם הערכים של פעם, לא השכילה לעדכן את עצמה -

      ובו בזמן לשמור על תפיסת העולם השיתופית, שהיא ייחודית בעולם היום!

      כוכב!

      הופתעתי לראות שאתה יודע לכתוב היטב גם פרוזה...

      אלומה

        10/7/08 23:01:


      הבדידות בין אנשים קשה מאשר להיות לבד.

      להיות עם אנשים ולהרגיש לא שייך או תחושת מחנק - זאת הבדידות הגדולה ביותר.

      אולי הקיבוץ נמשל ליער ירוק אבל גם בתוך הירוק הזה אפשר ללכד לאיבוד

      לרצות לצאת החוצה ולאבד כיוון.

        10/7/08 22:58:
      * לדעתי כל רעיון הקיבוץ והקומוניזם מת עוד לפני שנלד:) לכל אדם השאיפות והרצונות שלו ואי אפשר לבנות משהו שיתאים לכולם. למרות השוויון יש תמיד שווים יותר. שבת שלום הרבה ורק טוב
        10/7/08 22:48:

      מיכאל יקר,

      החיים בקיבוץ בזמני הביאו אותי לחוות הרבה שעות של בדידות ,שלמעשה בחרתי אותן ממש!

      תמיד מרדתי בתופעה "המכלילה", שהכל שייך ואין "מרחב מוגן".....הרכילות והמרירות שקלטתי מסביבתי דחתה אותי והרחיקה....

       

      כילדה עשיתי לי "עולם מלא משל עצמי", ובעולם הזה בעצם הכנסתי את כל דמיוני....כתבתי, ציירתי, האזנתי למוסיקה, יצרתי עבודות יד של פיסול והדבקה, טיילתי לבדי עם כלב הזאב שלי להרי הגלבוע ולמעיין .....עולם ומלואו מבלי שהמבוגרים בכלל ידעו....

       

      הייתי מאושרת בעולם שלי, וכשהפכתי נערה היה לי נער חמודות שצרפתי לעולם הנפלא שייצרתי, וחיי היו בעצם "בועה" בתוך "הפסטורליות המדומה".....

       

      היום בעצם כשמגיעה לקיבוץ, קל לי לאהוב את כולם כי בעצם יצרתי הגנות שלא אפגע.....ואכן יש לי זכרונות נפלאים בתוך העולם היפה שיצרתי לי!

       

      מבינה בהחלט את אותו החבר שראה עולם ומלואו בבדידות שלו!

       

      מחבקת באהבה חבר יקר, דליה

        10/7/08 22:48:
      צדק האיש החביב מחוף אכזיב:)
        10/7/08 22:29:

      כמי שחווה בנערותו חיי קיבוץ ועד היום

      חברים רבים וטוביםלח בקיבוצים שונים

      אני מסכים עם מה שכתבת בקמצןץ על בעיות החבר בקיבוץ

      באשר אלי אביבי באכזיב, אז גם אני כנער ביקרתי

      פעמים רבות, אז כאווירה נעימה לתקופת מה ,בכייף.

      גם הוא ובת זוגתו הבינו זאת כשהתבגרו ולהם בית בעיר.


       

        10/7/08 22:28:


      ידידי לא טוב האדם לבדו

      דעתי על הקיבוצים

       לא הכי ולא ירחיב

      תודה לך

      שבת שלום

        10/7/08 22:03:

      הבדידות בקיבוץ קשה שבעתיים ממקום אחר - כיוון שבחברה הקיבוצית - אין מקום לפרט שהוא שונה מהסטנדרט המקובל !

      הפרט מחוק ! הכלל הוא החשוב !

      יכול להיות שבשנים האחרונות חלו שינויים - אבל גם יכול להיות שהקיבוץ - כבר לא קיבוץ...

       

      כתבת יפה - מיכאל - תודה לך !

        10/7/08 22:03:


      היי  מיכאל

      קראתי הפוסט שלך

       

      הווי ידוע שהחברים בקיבוץ אינם נוטים להתחבר לחבר מריר.

      שוב עלה על דעתי כי לא הכל באמת ירוק ופסטוראלי, ושמרוב התמקדות ביער לא רואים את העץ.

      מזדהה עם דבריו\ דבריך

       

      ולא רק בקיבוץ...

       

      ועצוב  שכך..

      שלך אפרת

       

        10/7/08 21:54:


      מיכאל -

      צדק האיש מחוף אכזיב

      לגבי הבדידות...לא תמיד חשים כך כי...

      "חברים לי הדגים, גלי הים, רוחות השמיים, הזריחות, השקיעות, הצדפים, הקונכיות, הזכרונות שאני מעלה על הנייר ...

      יפה כתבת

      סופשבוע מבורך לטוב

      אביה

      פרופיל

      מיכאל 1
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      ארכיון

      תגובות אחרונות