ירח מלא נראה בחושך שמעל החורשה, כמו חור לבן ועגול בסדין הרקיע, כמעט שאפשר היה להכניס דרכו אצבע או להציץ בעדו למרחבי האינסוף. ואין להתפלא על כך. משפטים מקוריים של תיאורי טבע היו חלק מהמורשת האירופאית של הספרות הרומנטית בת המאה התשע עשרה אשר השפיעה עמוקות על מורי הספרות בבתי הספר השונים שבהם למדה כותבת קורותיהם של גונק ודרור, אך לאיש מההולכים בחבורה בעומק החורשה לא היה אכפת. הם הלכו לאט בין עצי האקליפטוס, כשרפי בן-לולו מוביל בראש עם פנס. אחריו גונק, אחריה גב' ציפורה נחמני ובסוף השורה - לוטי הגותית. אור הפנס גילה את מכונית הטרנזיט הנטושה בין העצים.

גונק נקשה על זגוגית החלון. "דרור, אתה שם?"

דלת ההזזה של הטרנזיט נפתחה בחריקה, ודרור פסע החוצה כשזקן בן כמה ימים על לחייו ומבט פרא בעיניו. "אני מבקש שתלכו מכאן," אמר. 

"תן לי להיות קצת אתך, בבקשה." אמרה גונק.

"שלום." דרור פנה ונכנס לטרנזיט ששימש לו כבית והסיע את הדלת בתנועת סגירה.

לאורו הקלוש של הפנס נראו פניהם של הנוכחים שחוסר האונים ניכר עליהן.

"נחזור." אמר רפי בן-לולו. "בואו אחרי."

לוטי הלכה לצדה של גונק בשולי מעגל האור המרקד באפלה ושאלה אותה: "את אוהבת את דרור?"

"נראה לי שכמעט בכלל לא." ענתה גונק. "כל מה שהוא עושה זה לשאוב ממני אנרגיה. הוא מרגיז אותי ומעיק עלי."

"ככה הרגשתי עם כל ארבעת הבעלים שהיו לי." אמרה גב' נחמני שהקשיבה כנראה לשיחה.

"אה, את גרושה?" שאלה גונק.

"לא, ארבע פעמים אלמנה." אמרה גב' נחמני, ובחושך לא ראו את הגיחוך המוזר שעלה על פניה.