יוהאן, אין לי מילים לתאר את ההרגשה. איך להתגבר על הבושה. אני לא יודע איך הגעתי לשם בכלל. לאותו חדר שבקצה המסדרון. כבר כשנכנסתי הבנתי שאני לא צריך להיות שם. הלב דפק כמו ערס על דרבוקה בטיול שנתי. הם אמרו לי שאשב איתם קצת, ושאחזור יותר מאוחר, בשביל הדבר האמיתי. הושיבו אותי במרכז והשתדלו שארגיש בנוח, אחרי הכל, לא הכרנו עד הרגע. בחור אחד ניסה להצחיק כל הזמן, אבל אני הייתי כל כך קפוא שאפילו חיוך מנומס לא נפלט לי. הבחור השני התעסק מאחורה בכל מיני חומרים וכלים ומאוד הלחיץ. התחרטתי כל כך, אבל כבר היה מאוחר מדי. מכאן - אי אפשר כבר לחזור אחורה איך אוכל להסתכל לכולם בעיניים? כולם אמרו: "אתה חייב לעשות את זה- אם לא תלך על זה, אתה יכול לזרוק את החיים שלך לפח. אבל אחרי שתעשה את זה - אתה תדע על עצמך ה-כל. הכל יהיה קטן עליך. מרתונים אתה תוכל לרוץ אחרי שתצא משם..." הבחור המלחיץ הגיע אלי עם מזרק קטן, והמצחיק התרחק. הבטתי בו כתינוק זכר על אביו בשנייה שלפני הברית מילה. רציתי לבכות. והמזריק הזריק. מחשבות על הורי ומשפחתי הרחוקה חלפו טיילו בראשי ולא כאב לי בכלל. כשהוא סיים, מייד ברחתי החוצה. נכנסתי לבית הקפה הקרוב ביותר והתחלתי לדפוק את הראש בשולחן. למה אני צריך את החרא הזה? למה אני לא יכול פשוט להגיד לא?. חשבתי לברוח הביתה ואפילו לא היה לי אל מי להתקשר. אבל נשארתי שם, אולי בגלל ההלם, אולי בגלל החומר הזה, אבל בעיקר כי פחדתי. גם מלחזור פנימה, וגם מלברוח. עברו כמעט שלוש שעות. אף אחד לא התקשר, לא התעניין במצבי. החברה בפנים רגילים אולי לחומרים האלו - אבל מה הם יודעים עלי? הלבד היה בודד עוד יותר. שנאתי את עצמי והרגשתי לא טוב. התחיל להיות מאוחר. לבסוף השתכנעתי וחזרתי למסדרון. עמדתי לפני הדלת ובעיניים רוטטות דפקתי על הדלת. המצחיק משך אותי פנימה ואמר משהו לא מצחיק. המזריק חייך לי עם העיניים, לא עם הפה. שאלו לשלומי, שיקרתי. עניתי - סבבה, או וואללה, או משהו דבילי לא מחיייב אחר. והמצחיק אמר שעכשיו נעבור לדבר האמיתי. לא נשמתי ממש. רק חשבתי על כל הדברים האחרים בחיים שעשיתי בלי חשק: ללמוד לרכב על אופנים, לאכול כבד, לנשק דודות שהן לא באמת דודות שלי, לענוד עניבת פפיון בבר מצווה, בגרות בפיזיקה, מסע פילים בטירונות, תואר ראשון... המזריק השכיב אותי על מיטה באמצע החדר. המצחיק קשר לי את הידיים ברצועות. אחר כך את הרגליים. פתאום מישהו כיבה את האור הגדול. אני זוכר כל מיני רעשים, ואותי מנסה איכשהו להירדם, רק לא להרגיש שום דבר. ושלא ייכאב. היו צחקוקים ומלמולים ברקע, ואז מישהו התחיל לצלם. עכשיו אני באמת אבוד. זה לקח משהו כמו 45 דקות, הרגיש כמו שבוע שלם. כמו סדרת שבי. ואני לא חושב על כלום. נבוב. שייעשו איתי מה שהם רוצים, רק שייגמרו כבר. ואז פתאום נדלק האור, והמזריק שיחרר לי את הרצועות מהרגלים, והמצחיק מהידיים. והם הסתובבו בחדר והתעסקו בכל מיני דברים. אספתי את הדברים שלי, ועפתי משם בלי להסתכל אחורה. "נשלח לך את התמונות" מישהו צעק, ואני מגביר את הקצב החוצה. מהבניין יצאתי כבר בריצה. הקאתי בתוך שיח מאחורי הבניין השכן והמשכתי לרוץ כל הדרך הביתה. כשהגעתי, נעלתי את עצמי בחדר ושמעתי לאונרד כהן בחושך עד שנרדמתי. אני לא בטוח שקמתי. עבר שבוע ובתיבת הדואר חיכתה מעטפה. פתחתי ועיני חשכו- אני לא מאמין שהם באמת שלחו את התמונות. רצתי מיד הביתה לראות אותם ושלחתי את המכתב הזה אליך. תמיד פחדתי מהיום שבו תמונות העירום הראשונות שלי יגיעו לרשת. בסיוט האיום ביותר שלי, לא תיארתי לעצמי זהן יגיעו בצורה כזו. יוהאן שלי, היושב במרומים ושהכל נעשה בדברו: אם יש דבר ולו הקטן ביותר שבו אוכל לסייע לך להציל בחורים צעירים ובחורות צעירות מליפול לגורל דומה - הנני כאן. חומר בידיך. אקדיש את חיי למען המטרה. ולכם חבריי, רק אומר - פשוט תגידו 'לא!' למיפוי העצמות!!!
http://cafe.themarker.com/view.php?t=52128 http://cafe.themarker.com/view.php?t=52130
|