כותרות TheMarker >
    ';

    בעמדת מוצא

    באה בימים, וגם בלילות לפעמים.... אובדת בנבכי המטריקס

    ארכיון

    0

    אני מבייצת

    131 תגובות   יום חמישי, 10/7/08, 23:14
     
    אתמול. צהריים. אני יושבת עם חברה קרובה בקפה בפלורנטין.
    לפתע היא מתמתחת, מבזיקה חיוך ומכריזה בקול "אני מבייצת!".
    "מזל טוב!" הגיעה קריאה משולחן לידנו.
    "אני מבייצת והולכת לממש" הוסיפה בקריצה, אספה חפציה והתרחקה בהידוס אחוריים לקול צחוקינו המשועשע.
    you go girl!
    היא בת 45, מעשנת שנים ארוכות ומנסה להכנס להריון. ראשון.
    סיכוייה אפסיים, אבל היא לא תשמע את זה ממני.

    בשנה האחרונה היא ניסתה הזרעות*. פעם, פעמיים, לא יודעת. וזיונים עם הגבר שלה שהוא לא בדיוק שלה.
    הטיפול הקרוב יהיה IVF**.
    אחרי שני נסיונות (אם לא יקרה הנס) תעבור לתרומת ביצית***. מפאת הגיל זה הצ'אנס האמיתי היחיד.
    אלא שהוא דורש קפיצת מדרגה רצינית במחוייבות וויתור על החלום האמיתי: ילד בעל גנים משלה. בשר מבשרה.

    מה היה לך הכי קשה בטיפולים, מיכל? היא שואלת.
    שאלה קשה. מה הכי קשה?

    לא יודעת אם אפשר לדרג.

    אולי הלוגיסטיקה.
    ללהטט בין שתיים וחצי משרות לבין טיפולים אינטנסיביים. שנים.
    פעם בשלושה ימים בדיקת דם מוקדם בבוקר. קופ"ח. למצוא חניה (ת"א). לשבת עם עשרות חולים בתור. הקזת הדם המציקה (נראיתי כמו נרקומנית כבדה).
    אח"כ להגיע למכון האולטרה סאונד. שוב תור, שוב טלוויזיה עם תכנית בוקר משמימה ומנג'סת ברקע. הבדיקה המאוסה ("תרימי את האגן, למה את לא מרימה את האגן?", בעצבים).
    אח"כ לאיכילוב. למצוא חניה. לשבת בתור. שוב. לקנות זרע (מקבלים תרמוס תמים בשקית).
    לרתום אותו בחגורה באוטו ושוב בדרכים להרצליה. עוד בית חולים (שם יבוצע ה-IVF). עוד תור. מסירה.
    ואז לעבודה ליום ארוך מאוד, לפעמים עד 2 בלילה.
    באמצע המרוץ לדד ליין בעבודה, אחה"צ, לעזוב הכל, להכנס לאוטו הרותח (אם זה קיץ), לסוע לסניף קופ"ח בקצה השני של העיר לקבל זריקות. אסור לאחר. על הדקה. פקקים, חניה, הכל לקחת בחשבון (לפעמים הגעתי לשם רק בשביל לגלות שהיום סגור תסעי לסניף אחר. שוב לחצות את העיר, בשעת העומס).
    הקפסולות אצלי. מראש. אוי ואבוי אם לא קניתי מספיק. מוחזקות בצידנית עם קרחומים.
    לחזור לעבודה. שוב לחפש חניה באזור הצפוף מדי.
    לחזור מאוחר מדי בלילה הביתה. אבל אי אפשר ללכת לישון כי ב-3 צריך לסוע לאיכילוב. שוב. הפעם ליחידה אחרת. לקבל זריקה אחרת.

    אחרי זמן, למדתי להזריק לעצמי. בבטן. הכל. לא עניין אותי שורף או לא. מחט דקה או של סוסים. העיקר לא להתרוצץ כמו עכבר מורעל במחלקות שונות.

    אולי הביורוקרטיה.
    טופס אישור מכאן, טופס ויתור משם.
    פגישות תכנון טיפול עם הרופא (בתור יושבות נשים עם בטן תפוחה, מלטפות אותה בנחת).
    לחכות לאישור. פגישות ייעוץ. תורים בבתי מרקחת. לא לשכוח את כל הרצפטים. לברר באינטרנט על תופעות לוואי. להתבאס. לבלוע. להמשיך.
    ושוב טפסים והצהרות ותורים אינסופיים. אם לא הגיע האישור בזמן - אין טיפול.  הלך עוד חודש.
    חלום טבעי על הריון וגידול ילד מתמסמס במרתון בדיקות דם, בדיקות גנטיות, צילומי רנטגן, אולטרה סאונד, לב, ריאה, שפיות. מיליון טפסים ופקידים וזבניות ואחיות ורופאים. ויכוחים. התעקשות. בירורים וברירות.

    אולי היחס של הרופאים.
    הרופא שטיפל בי (בנה את תכנית טיפולי הפוריות) היה צעיר ממני. אמרתי לו: "אתה תקרא לי דוקטור, כן?".
    הוא מוצלח במה שהוא עושה, פתח מחלקה לפוריות בסניף הקרוב (נגיד) לביתי. צעיר. נמרץ. מעודכן.
    אממה, לא בנוי לקשר. יחס חם תקבלי בשעות הפנאי. אני עסוק, ויש עוד אלף כמוך.
    ענייני.
    כיניתי אותו לבורנט ("אתה מתיחס אלי כמו למבחנה"). הוא לא אהב את זה. מצד שני גם אני לא ממש חגגתי.
    חוסר הסבלנות הגובל בגסות רוח של האחיות (יחסית נדיר) שמזריקות, ושל הרופאים שמבצעים את הצילומים ובדיקות האולטרה סאונד (נפוץ למדי). "תורידי מכנסיים, תחתונים, ותעלי על המתקן". "תפתחי את הרגליים, נו, תפתחי, אני לא יכול להכנס". "תרגעי!!". "זה לא נורא, מה את עושה פרצוף? זה רק ג'לי דביק, קר ושמנוני שאני דוחף לך פנימה, אפשר לחשוב, מה את מתנגבת שעות?".
    אני באה לבדיקה שגרתית ומלבד הרופא התורן (כל פעם מישהו אחר. מלא גברים "חדרו" אלי בשנים האלו), מתווסף עוד רופא מתלמד. ככה, בטבעיות. אני סרבתי. "אני לא עושה פיפ שואו באמצע היום, ותכבה את האור ב-ב-ק-שה".

    אולי המחסור במגע אישי ואוהב, מחזק ומחרמן מבנזוג.
    את הטיפולים התחלתי בגיל 39. לא היה לי גבר באותו זמן ונואשתי מלחכות שהטבע יעשה את שלו. הוא פשוט לא עשה כלום. הטבע. לא המציא לי פרטנר מחוייב. או סתם מאהב חובב ילדים. לא נכנסת עכשיו לחלק שלי בעניין.
    המשמעות היתה שבמשך כמעט 6 שנים, בכל תהליך הטיפולים, ההריונות וההפלות (הספונטניות והרגישות...), בכאבי הגב והבטן הקשים וכאבי הלב הקשים אפילו יותר לא נגעו בי בחיבה, באופן אישי.
    לא יכולתי להתחבר רומנטית. וגם פיזית, רוב הזמן לא התאים לי. הכאבים, ההרגשה שאת חיית מעבדה שעוברת ניסויים (מבחירה! ועוד משלמת על זה הרבה כסף!) לא הכניסו אותי למוד הנכון.
    גם אי אפשר בשלבים שונים. ובכלל, תעבתי גברים בזמן ההוא. הייתי במצב של קינון ולא התאים לי סטוצים.
    לא יכולתי לסבול את ההרגשה שעשרות רבות של גברים "נדחפו" לתוכי בשנים ההן עם מכשירים שונים (לפעמים כשלא הייתי בהכרה) ונגעו בי בצורה עניינית ומדעית.
    ממש ילד פרי אהבה.
    אני, שהתחביב העיקרי שלי עד אז היה גברים, לא יכולתי לסבול אותם. אל תגעו בי. אבל חסר לי מאוד.

    ועוד לא אמרתי כלום על אישפוזים, בתי חולים, סיבוכים. איבוד עבודה, חיפוש עבודה. עבודה קשה. (בזמן הריונות הייתי רדומה כבר ב-11 בלילה, אבל הייתי חייבת לסחוב עוד כמה שעות).
    ומצבי הרוח ההריוניים. במשך שנים הגוף היה במצב הריוני. מואבס בהורמונים.

    אולי הכי קשה היה הריון שנגמר בהפלה.
    כל התקוות, השמחה, ההשקעה, נגמר בשיטפון וריקנות.
    בהריון האחרון, הגעתי לבדיקה שגרתית. רופאי האישי (הלבורנט) הכניס את המכשיר, הסתכל במסך והודיע באגביות בלתי נסבלת "טוב, הריון לא תקין. העובר הפסיק להתפתח".
    בעוד מאה טון נוחתים על ראשי באבחה רועשת הוא מסתובב, מוריד כפפות וזורק אותן לפח.

    אבל אני חושבת שהכי קשה, בסופו של דבר, זה מה עושים אחרי הכל. כשהנסיון לא הצליח.
    לאן לוקחים את כל הכוונות הטובות.
    במה מחליפים את הרצון העז, המחוייב. את התקווה להמשכיות.
    לאן מוליכים את כל האהבה הזו שנבנתה ותפחה.
    איך ממלאים את הריקנות.
    איך מוצאים מחדש סיבה להתאמץ. לעבוד קשה. סיבה לרצות משהו.

    אבל את כל זה אני לא מספרת לחברה היקרה שלי. היא תגלה לבד מה שצריך.
    הרופא אומר לה: "תכיני את עצמך לאכזבה".
    אני הסברתי לה שאין דבר כזה להתכונן לאכזבה.
    במפעל קשה וסיזיפי (כל הזמן מחכים. לבדיקות. לתוצאות. להפריות. להריונות. להפלות. להתאוששות) שכזה, היא צריכה להתחייב במאה אחוזים. אין מקום למחשבות של מה אחרי.

    "ומותק, תממשי. בחיאת, תממשי כמה שתוכלי. זה מכין את הרחם משו טוב טוב...".



    * הזרעה: הובלת נוזל הזרע ע"י צינורית גמישה ישירות אל הארץ המובטחת. אי שם במעמקי הרחם.
    ** IVF: הפריה חוץ גופית. משמע הוצאת הביציות מהשחלות בהתערבות כירורגית. הפרייתן מחוץ לגוף האישה ע"י זרע בתנאי מעבדה. אחרי יומיים שלושה, כשהחלוקה מתחילה, מוחזרות הביציות לפנים הרחם.
    *** תרומת ביצית: טוב, לא בדיוק תרומה. קונים את הביצית האנונימית ב-20000 ש"ח.
    ואם גם הזרע נקנה (בגרושים, יש לציין), את יולדת ילד שאין לך מושג מי ההורים שלו.

    דרג את התוכן:

      תגובות (125)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        11/8/09 10:03:

      תודה ניקה.

      לראות את זה מהצד בגיל 12 נשמע מאיים למדי.

      אני שמחה שהצליח לה. זה משכיח הכל.

       

      בימי הקיץ האלו, כשאני מתעוררת מהקפיצות של הילד של השכן על הראש, אני חושבת לעצמי שאפשר גם בלי... :))

        11/8/09 04:48:


      אני לא יודעת איזו מילה מתאימה לכתוב כאן, אבל הפוסט הזה מעורר תגובה כל כך רגשית.

      וגם הדיון בתגובות.

      הרגשתי ככה כששמעתי הרצאה באוניברסיטה על הספר דולי סיטי, וכל ההרצאה ישבתי עם דמעות בעיניים.

      כל כך נדיר לשמוע זוית אחרת על הנושאים האלה.

      כשהייתי יחסית קטנה, 12 או משהו, הלכתי עם אשתו של אבא שלי לקבל את הזריקות.

      היא עברה מה שאז היה נראה כמו המון טיפולים, הניתוחים, ההפריות, ההשמנה של מי שהייתה חיילת כוסית כשהם הכירו...

      אני זוכרת שאמרתי לה שחבל שאני לא יכולה להכנס להיריון ולתת להם את הילד. בסוף היא הצליחה...

      אולי זו החוויה הזו שתמיד גרמה לי לחשוב על מה עושים אם לא מצליחים, ומאז ומתמיד היה לי ברור שהתשובה היא אימוץ. בגלל שנשמע שכל כך רצית, הייתי מקווה שאולי עוד תבחרי בזה. (למרות ש - בחצי שנה האחרונה, אני מצליחה לחשוב ולתפוש את האפשרות שאולי אפשר להיות מאושרים ושלמים גם בלי... . כאמור - פוסט מטלטל ומעורר המון מחשבות )

        25/7/09 10:57:

      צטט: ארנה א 2009-07-25 10:55:12


      נחנקתי וקראתי ללא נקודה.

      תודה על שיתוף בכתיבה כה אותנטית.

      מדהימה.

       ***

      שתהא שבת יפה.

       

       שבת נפלאה שתהיה :)

      תודה ארנה

        25/7/09 10:56:

      צטט: ניצן הורד 2009-07-19 11:56:50

      צטט: ים סוף לוי 2008-07-16 13:28:59

      בת 35 וקצת.. אולי רוצה ילדים, לא שקלתי ברצינות לעשות בלי בן זוג..

      ועכשיו?

       

      אני הולכת לחשוב על זה.

       

      תודה.

       

      לא חייבים שבן הזוג לזוגיות יהיה בן זוג להורות.

      הורות בלי זוגיות עדיין לא אומרת הורות לבד.

      אפשר להחליט על הפרדת רשויות

      יש הרבה הומואים שיכולים להיות אבות מקסימים או גברים אחרים שלו היית בוחרת בהם כבני זוג שיכולים להיות האבא של הילד שלך

       

       נכון.

      תודה ים סוף

        25/7/09 10:55:


      נחנקתי וקראתי ללא נקודה.

      תודה על שיתוף בכתיבה כה אותנטית.

      מדהימה.

       ***

      שתהא שבת יפה.

        19/7/09 11:58:
      סליחה, תיקון: שלא היית בוחרת בהם כבני זוג שיכולים להיות האבא של הילד שלך
        19/7/09 11:56:

      צטט: ים סוף לוי 2008-07-16 13:28:59

      בת 35 וקצת.. אולי רוצה ילדים, לא שקלתי ברצינות לעשות בלי בן זוג..

      ועכשיו?

       

      אני הולכת לחשוב על זה.

       

      תודה.

       

      לא חייבים שבן הזוג לזוגיות יהיה בן זוג להורות.

      הורות בלי זוגיות עדיין לא אומרת הורות לבד.

      אפשר להחליט על הפרדת רשויות

      יש הרבה הומואים שיכולים להיות אבות מקסימים או גברים אחרים שלו היית בוחרת בהם כבני זוג שיכולים להיות האבא של הילד שלך

        19/7/09 00:38:
      תודה שקראת ופירגנת :)
        18/7/09 23:34:

      כלום לא מובן מאליו בוודאי לא הורות. קשה הפוסט הזה. כתבת אותו קשה ויפה. *
        18/7/09 23:27:
      תודה ניצן הורד. ואת צודקת. פעמיים :)
        18/7/09 20:25:

      הצטמררתי

      פעמיים

      פעם מהפוסט, מהכאב החשוף, תמונה של התנפצות, כמו גל שמתנפץ לסלע, שוב ושוב ושוב...

      פעם שניה מהתגובות, שהראו עוד יותר עד כמה בתהליך הזה את לבד

        12/6/09 06:25:
      הכי קורע לב אלו ילדים חסרי אהבה והגנה. בלתי נסבל. בלתי נסבל
        11/6/09 22:36:


      כשביקרתי בהודו, לפני כשנה, נדהמתי מכמות ילדי הרחוב שמקבצים נדבות ואף אחד לא רוצה אותם.

      קשה הפוסט הזה, קשה.

        11/6/09 21:33:

      תשמעי, השיניים שלי תכל'ס לא עמדו במבחן האגוזים, אם נשתמש בדימוי שלך

      ויכול להיות שאני לא רצה מרתון וכאלה וכיוצא בזה

      אבל התרשמתי מנכונותך לתת כתף (או אגוזים) ובכלל את מוצאת חן בעיני.

      מיד ניגשת אלייך :)

        11/6/09 21:15:

      אוי, כמה כואב.

      אלוהים (מי זה) נותן אגוזים למי שאין שיניים

      ואמנם אני לא יודעת בכלל אם יש לי אגוזים כי אני אפילו לא מנסה

      אבל, הייתי נותנת לך את שלי לו אפשר היה

      (וזה בלי להכנס לדיון אם הייתי באמת רוצה שהאגוזים שלי יבואו לידי ביטוי. הכוונה בכוונה...)

        11/6/09 17:06:

      ליאור!

      איפה את?

      התאהבת ונעלמת? ככה עושים?

      חיבוק דוב בחזרה :)

        11/6/09 15:27:


      מיכלי,

      כבר אמרו כאן כמעט הכל.

      מישהו כתב על הטון הכמעט גרפי והכח שלו המטלטל (או שערבבתי כמה תגובות?).

      העלית בי הרבה מחשבות.

      ורגשות.

      ההשלמה הזאת .. (לא מצליחה בכלל להמשיך את המשפט. רק יוצאת לי אנחה.)

      בקיצור -

      נראה לי שפשוט תצטרכי להתמודד עם עוד חיבוק וירטואלי,

      במילים אני מתקשה פה.

        11/6/09 14:35:

      מעריכה את הכנות.

      תודה :)

        11/6/09 14:23:

      דעתי על מוסד הזוגיות היא מאוד פסימית

       

      שלא לדבר על המצב הנפשי הזמני שנקרא "אהבה" לבני זוג .

       

      לגבי ילדים , מעולם לא אהבתי במיוחד ילדים של אחרים (את חלקם לא סבלתי) .

       

      וגם היום יש מעט ילדים שאני מחבב (אבל יש)

       

      אבל בצורה מפתיעה , היחס לבנות שלי הוא אחר , משהו שהיה בלתי צפוי לחלוטין , אולי חלקו הקטן מכורח הנסיבות .

       

      אבל בטוח שלא הכל .

       

      ודווקא כאן המצב הנפשי שנקרא "אהבה " הוא שונה , ולא זמני .

       

      אישית , אני חושב שאם להביא ילדים אז לבד , או ללא קשר מחייב , ואם שואלים אנטיפת כמוני האם זה שווה , אז התשובה היא כן

        11/6/09 11:31:

      צטט: מיכל* 2009-06-11 11:25:43

      בהחלט!

      ללמד זו דרך נהדרת להגיע לשם.

      (חייבת לזוז, אבל נורא שמחה שנכנסת איתי לשיחה הזו. יהיה לה המשך. אני בטוחה. ד"ש לפראשוט)

       אמסור! :))

       

        11/6/09 11:25:

      בהחלט!

      ללמד זו דרך נהדרת להגיע לשם.

      (חייבת לזוז, אבל נורא שמחה שנכנסת איתי לשיחה הזו. יהיה לה המשך. אני בטוחה. ד"ש לפראשוט)

        11/6/09 11:08:
      שלא תביני אותי לא נכון, כתבתי שיש אנשים שיודעים שהם לא יממשו את הפוטנציאל הטבעי שלהם, שזה חוץ-תרבותי (לא בגלל לחץ חיצוני). אני מתארת לעצמי שהורות עשויה לקחת אותי למקומות אחרים לגמרי. מצד שני גם לא. אני יכולה בקלות להישאר מי שאני ובבוודאות אין ביכולתי לספק לילד/ה את תנאי החיים שלדידי מצדיקים את צירופם לעולם. אם יש לי טונות של אהבה לילדים שלי ושל אחרים? קודם כל אין לי ילדים, אני לא יכולה לענות על זה (שהיו לי טונות של אהבה לחתולה זה אומר משהו?) ודבר שני 'לא'. אין לי טונות של אהבה לילדים אחרים. יש ילדים שמאד קל לי לאהוב ויש ילדים שמעייפים אותי. אני מתחילה להינות מללמד. אני נהנית לראות איך החומר שאני מלמדת נקלט ושמתחילים להפעיל אותו. אני נהנית לחשוב שאני עוזרת לאחרים להיות יותר עצמאיים. אולי יש בזה קצת מין ההורות.
        11/6/09 10:53:

      עשיתי את זה עם הרבה פחדים.
      גודל האחריות הוא תפלצתי. ואין אפשרות להתפטר
      לגבי אהבה - אין לי ספק שיש לי בשפע להעניק לילדים (שלי או אחרים).
      חוסר הבטחון שלי נגע בעיקר ליכולת כלכלית, ולהחלטות (לבד) בנוגע לחינוך (בעיקר מוסדות וכו'). לא מספיק מה שאתה מעביר, צריך גם לסנן מה שמגיע מבחוץ. בקיצור, לגבש תפישת חיים. וחוץ מזה, מוסדות ואני - אוי...
      אבל אין. וזו חצי בחירה (לאימוץ לא הגעתי. משום מה זו נראתה לי אחריות עוד יותר גדולה).
      ואני לא יכולה להגיד שאני מרוצה מזה, גם אם "זכיתי" בחופש שוב.
      יש המון סיפוק בלהנביט חיים ולגדל ולראות אותם פורחים וזה מתגלגל הלאה.

      אגב, לא מתוך סחף חברתי רציתי, אלא כאתגר אחושלוקי בחיים, מקור לגדילה וכמובן צורך בסיסי, טבעי, בילד/ה מקרבי.

        11/6/09 10:35:

      וואו כמה שזה קשה. אני מנסה לחשוב אם אפשר בגסות לצמצם את כל המאמצים האלה להגדרה של 'נסיון לייצר מישהו/י לאהוב'. וגם אז בכלל לא ברור מאליו שהורים מסוגלים לאהוב את הילדים שלהם. אט אט מחלחלת אלי האפשרות שלא בלתי אפשרי לחיות גם בלי להרות וגם בלי לחיות עם או בן או בת זוג. ולא רק זה, אלא שיכול להיות שבחרתי לחיות ככה מזמן. היתה לי שיחה מעניינת מאד על זה עם פראשוט (אני לא זוכרת אם ככה היא כותבת את הכינוי שלה). די נעים לגלות שיש קבוצה (לא מאורגנת כקהילה) של אנשים שחיים את חייהם בידיעה שחלקים מהפוטנציאל הטבעי שלהם לא יתממשו ומצד שני יש להם את הפיכחון והעדות שלא בכל נסיון צריכים להתנסות, ושבכלל לא מובן מאליו שהחיים האלה הם מתנה. אני לא מתארת אנשים דיכאוניים. אני מכירה הרבה יותר אנשים דיכאוניים שהם בוזמנית בני זוג והורים מאשר אנשים מהקבוצה השנייה. המון פעמים חוץ מגורל אני מזהה בגרות הרבה יותר גדולה אצל מי שלא פעל/ה לפי הספר. די טראגי שהעולם פועל ככה, שדווקא אנשים שיותר מתאימים להיות הורים או מעדיפים שלא להיות, או שמסיבות כאלה אחרות אינם יכולים.

      אגב, זה לא אומר שאין לי ימים הורמונאליים בהם אני מפנה את גבי לזיכרון חוויית החיים אבל כמעט כל יום, כמה פעמים ביום, יוצא לי לומר לעצמי או לאנשים סביבי כמה זה טוב שלא הבאתי ילדים לעולם. 

        11/6/09 08:54:
      כן
        11/6/09 08:44:

      כואב נורא.
        27/5/09 01:02:

      תודה רבה שי

      אני עוד בתהליך עיבוד של כל החוויה הזו.

      עוד מחפשת מילוי 

        26/5/09 19:26:

      זה די מדהים לקרוא פוסט שהוא כה אישי, המכיל ראיון שהוא גם בו-זמנית מחווה לחברה טובה, וגם ברמת המקרו (השלישית) מדבר באופן מדעי ומשוחררעל  ההורות המואחרת אצל נשים. אני מכיר נשים כאלה, אולי מעט יותר צעירות יותר, בנות 37-40 סינגליות, שנמצאות במקום התובעני הזה שבין תאוות השחרור המוחלט, הקריירה, יש להן כבר בית משלהן והן רוצות להתנהל כמו הגבר החדש, ומולם הטבע התובעני ודרישותיו הברורות ונוקשות שמתגלמים בזריקות, מבחנות ותקווה גדולה אפילו ענקית ועדיין מסוייגת.

      נהדר, מיכל

        3/8/08 14:20:

      תודה ירמי.

      ממך זו מחמאה חשובה.


      לפעמים צריך להרפות, ואז זה קורה. יש עוד כמה דרכים.... בכל מקרה, ילדים זו חוויה. לעיתים חוויה מתקנת. וכמו תמיד, הכתיבה שלך מרתקת.  
        27/7/08 08:34:

      את צודקת גל.

      מכירה סיפור מקרוב של חברים שאימצו ילדים בגיל 6 ויותר מאוחר 4.

      ילדים שחוו סיפורים קשים.

      והם נתנו להם משפחה יציבה ואוהבת.

      ותענוג לראות אותם יחד.

      אבל כמו שציינת, זה דורש אנשים מיוחדים בשביל זה.

        27/7/08 03:01:

      צטט: מיכל* 2008-07-15 12:07:49

      מסכימה איתך שהכי סימטרי לאמץ ילד.

      גם נותן תשובה לצורך בילד, וגם מציל אדם קטן שכבר נולד וכל כך זקוק לבית משלו ואהבה אישית הורית משלו.

       

      אלא, שלא כולן בשלות לזה. ויותר מזה, ידוע שילדים שמלידה היו בבתי יתומים, ולא זכו למגע ומבט בצורה מספקת, עלולים לפתח בעיות התנהגותיות ואישיותיות קשות לקראת גיל ההתבגרות והלאה.

      גם ילדים שננטשו בעקבות בית בעייתי מאוד, גוררים דפוסי כאב וכעס לא פשוטים.

       

      ואם אנחנו מדברים על אימוץ תינוק בן יומו, אין לך אפשרות אם את אישה לא נשואה מעבר לגיל מסויים. לא בארץ.

      ואז צריך לסוע לפיזדילוך ולקנות ילד בכסף רב מגורמים, לפעמים מפוקפקים.

      והרי נתקלנו בסיפורים על ילדים שאומצו (למשל מברזיל) והסתבר שהתהליך לא היה חוקי (שם) ונאלצו לחזור לעוני והעליבות.

      גם לילדים שנזנחו לא כבני יומם מגיע בית ויש כאלה שמתאימים יותר להתמודדות עם ילדים בוגרים ולא רק תינוקות ויש לא מעט סיפורי הצלחה נפלאים באימוץ של ילדים גדולים ולא רק זוועות וטרגדיות

      .

      יש לי חבר טוב מאד, אמן מצליח בעל שם בינלאומי, לא אפרט מטעמי צנעת הפרט, הוא גדל במוסדות והיה עברין צעיר עד שהתגלגל בגיל 17 למשפחה אומנת עם חווה והרבה חיות (גם סוסים) והרבה ילדים עזובים, שם נבנה לו בחזרה האמון בבני אדם, הוא התגייס ולמרות קשיים בשירות הצבאי סיים והחל במסע גילוי עצמי שהלוואי על כולנו

       

       

        20/7/08 10:18:

      צטט: poreketol 2008-07-20 02:03:20

      ואני אומרת לך - אם את כל כך רוצה בת - העולם מלא בנות שרוצות אימהות. מצאי לך חמודה אחת, בת יומה,  ותני לה את כל האהבה בעולם.  כל הטיפולים שאת מספרת עליהם (חלקם מוכרים לי ) הם מתכון בדוק לעקרות. שומר נפשו. בהצלחה. (עוד לא מאוחר בכלל!)

      את צודקת.

      את הטיפולים עשיתי במינון נמוך יחסית, עם הפסקות למנוחה פיזית ונפשית.

      עכשיו אני במקום אחר. לחיי החופש!

       

        20/7/08 10:16:

      צטט: אלת האש 2008-07-19 22:18:08

      צטט: מיכל* 2008-07-13 11:32:13

      תודה שרון.

      תודה על תגובה מפרגנת ואוהדת (לתשומת ליבו של זה שמעלייך).

      כפי שראית, אני בטוב (כל זמן שיש מוזיקה חדשה לשמוע...), ועברו כבר שנתיים מאז.

      ונהנית מהחופש הגדול שלי.

       

      אני מוכנה לעשות איתך משפחה.

      אני בטוח אהיה מאושרת.

      יהיו צחוקים ואז קצת בכי ואז עוד צחוקים

       

        20/7/08 02:03:
      ואני אומרת לך - אם את כל כך רוצה בת - העולם מלא בנות שרוצות אימהות. מצאי לך חמודה אחת, בת יומה,  ותני לה את כל האהבה בעולם.  כל הטיפולים שאת מספרת עליהם (חלקם מוכרים לי ) הם מתכון בדוק לעקרות. שומר נפשו. בהצלחה. (עוד לא מאוחר בכלל!)
        19/7/08 22:18:

      צטט: מיכל* 2008-07-13 11:32:13

      תודה שרון.

      תודה על תגובה מפרגנת ואוהדת (לתשומת ליבו של זה שמעלייך).

      כפי שראית, אני בטוב (כל זמן שיש מוזיקה חדשה לשמוע...), ועברו כבר שנתיים מאז.

      ונהנית מהחופש הגדול שלי.

       

      אני מוכנה לעשות איתך משפחה.

      אני בטוח אהיה מאושרת.

        19/7/08 21:11:
      אז גם אני.
        19/7/08 16:18:

      צטט: מיכל* 2008-07-16 09:58:56

      נו עדנה

      עכשיו אני בסקרנות

      לא יפה ככה

      סרט טבע מפחיד?

      זוכרת את ההוא שבקשת ממני להסביר לו למה אנחנו רוצות ילד?

      פתאום כתב לי בפרטי...ובמקום לכעוס כתב דברים טובים.

      מיד התנצלתי...

       

        16/7/08 17:17:

      אורית תודה

      אין צורך להעריץ. כשרוצים משהו מאוד - מתאמצים.

      הדרישות הולכות וגדלות בתוך התהליך ומתרגלים.

      חזרה לי הנשימה...

        16/7/08 16:55:

      מיכל יקרה,

      השארת אותי בלי נשימה...אבל לא יכולה להתלונן

      אני בלי נשימה? ומה את..אחרי כל מה שעברת?

      כמה חוזק ורצון צריך כדי לעבור את כל הגיהנום הזה?

      מעריצה אותך

      אורית

        16/7/08 15:16:

      נשמה, מי כמוך יודעת על מה היא מדברת!

      באמת לא חייבים. 

      בשביל זה יש אחיינים!

      (דרך אגב, גם על החתולות שלי אני מקטרת, אז תארי לעצמך...)

        16/7/08 14:21:

      צטט: מיכל* 2008-07-16 00:33:42

      כשגרים באירופה, בערים הגדולות, מוצאים איזורים שלמים נטולי ילדים.

      אתה יכול להסתובב בחברת אנשים שחייהם מלאים ללא גידול ילדים.

      זה רק בארץ הקטנה והמשפחתית שלנו שאתה מוצא את עצמך מחוץ למחנה.

      וגם החברים נעלמו כי הם עסוקים בגידול...

      בארץ זה מרגיש הרבה יותר אקוטי.

       זו מכה איומה. אנשים צעירים נכנסים לזה בלי לחשוב. אני שומעת גברים צעירים שמחפשים אשה "להקים איתה משפחה" ומעידים על עצמם שהם שונאים ילדים, אבל "את הילדים שלי אני אוהַב". אז יש לי חדשות בשבילכם: זה לא עובד ככה. ומאוד לא מומלץ לעשות ילדים "כי צריך" (אבל כולם עושים בכל זאת).

       

        16/7/08 13:28:

      בת 35 וקצת.. אולי רוצה ילדים, לא שקלתי ברצינות לעשות בלי בן זוג..

      ועכשיו?

       

      אני הולכת לחשוב על זה.

       

      תודה.

        16/7/08 13:26:

      חזק חזק, הפוסט הזה.
        16/7/08 09:58:

      נו עדנה

      עכשיו אני בסקרנות

      לא יפה ככה

      סרט טבע מפחיד?

        16/7/08 03:10:

      צטט: מיכל* 2008-07-16 00:01:40

      צטט: עדנה ויסלר 2008-07-15 23:59:30

      אמאל'ה!

      מה עדנה מה?

      ראית ג'וק?

      לא חשוב..

       

        16/7/08 00:53:

      צטט: באביז 2008-07-16 00:40:03

      מרימה את הכפפה, אנסה להעביר מעט מחויות האימוץ שלי את ילדתי, אהובתי.


      על קצה המזלג, ממש, אמרתי כבר, עם הרבה מהמורות בדרך, אבל זו הדרך שעשתה אותי מאושרת, שחיברה בין שתינו לנצח, סיפור אהבה שנרקם!!

       

      רינת יקירתי תודה תודה תודה על הרמת הכפפה.

      הוספת אינפורמציה חשובה מאוד.

      ממש בקרוב אראה את המתוקה...

       

        16/7/08 00:42:

      צטט: מיכל* 2008-07-16 00:33:42

      כשגרים באירופה, בערים הגדולות, מוצאים איזורים שלמים נטולי ילדים.

      אתה יכול להסתובב בחברת אנשים שחייהם מלאים ללא גידול ילדים.

      זה רק בארץ הקטנה והמשפחתית שלנו שאתה מוצא את עצמך מחוץ למחנה.

      וגם החברים נעלמו כי הם עסוקים בגידול...

      בארץ זה מרגיש הרבה יותר אקוטי.

       

      את מאד צודקת.

      בארץ משום מה יש התנייה חברתית כמו שכתב אורי ללדת ילדים.

      אין שום סיבה הגיונית לכך.

      נהפוך הוא, לדעתי ההגיון מראה בדיוק את ההיפך. מדינת ישראל היא אחת המדינות הצפופות בעולם.

      לדעתי צריך לעשות קמפיין נגד ילודה בישראל, מאחר שהמצב הולך ונעשה גרוע יותר ויותר.

       

        16/7/08 00:40:

      מרימה את הכפפה, אנסה להעביר מעט מחויות האימוץ שלי את ילדתי, אהובתי.

      אינפורמציה עדכנית ניתן למצוא בפורום אימוץ בתפוז, ובפורום השכן לו ב-ynet .

      בקווים מאוד כלליים ויבשים- החל מינואר 1998 נכנס לתוקפו תיקון בחוק המאפשר בישראל לאמץ ילד ממדינה זרה. נקבע שהאימוץ ייעשה אך ורק באמצעות עמותה מוכרת, שקבלה אישור לעסוק באימוץ בינארצי משרי המשפטים והרווחה. (רשימת העמותות הפועלות מתפרסמת אחת למס' חודשים באתר של משרד הרווחה). לאחרונה עלה נושא העלויות על סדר היום הציבורי...)

      התהליך ארוך, למעלה משנה, קשה נפשית, מורט עצבים, עם נקודות שבירה לא מעטות. 

      הראשית, בחירת עמותה, שתהא גדולה דיה, שהביאה ארצה לא מעט ילדים, שתהא בעלת קשרים טובים במדינת היעד (רוסיה, במקרה שלי) וכו'.

      איסוף מסמכים, פגישות עם עו"ס, פסיכולוג, תעודת יושר... וחתימת חוזה למול העמותה.

      חודשי ציפיה, טלפון (מהעמותה)- "בואי לראות תמונה"..., נסיעה לירושלים, הלב הולם כאילו מחוץ לגוף, דייט עם תמונה...

      בעמותה- תמונות, פרטים ראשוניים, רק לשמוע שהילדה בריאה, זה כל מה שביקשתי..., כל כך קטנה, מתוקה...

      פגישה עם הרופא הישראלי שבדק את הילדה...

      נסיעה ראשונה לרוסיה...ת"א- מוסקבה, מוסקבה- סיביר... המון שעות טיסה, טיסה קשה, אל הלא ידוע, בליל רגשות- שמחה, חשש, התרגשות עצומה, אהבה לילדה שעוד לא ראיתי, האם זה אפשרי?

      בבית הילדים, הילדה מ ג י ע ה!!! מתוקונת בת פחות משנה, חנוטה בסרבל וכובע, בקיץ...

      מיד מתחברת, לאמא, לסבתא... צחוק משגע, לא מפסיקה למלמל...

      שלושה ימים עם הקסם וצריך לחזור לארץ...אוף, זה קשה, דמעות-דמעות... ואם יקרה משהו... רואה שחורות...

      תקופת המתנה מורטת עצבים של חודש ויותר, זימון למשפט ברוסיה. שוב טיסות, נחיתה בסיביר...

      משפט והילדה שלי, אני אמא!!!! מסמסת לכל העולם... מקצה העולם...., כשעליתי לקחתה מבית הילדים היא הושיטה ידיים ואמרה מאמא (המלווה מטעם העמותה עדה!)

      טיסה חזרה, רישומים בירוקרטיים, נחיתה בארץ...

      על קצה המזלג, ממש, אמרתי כבר, עם הרבה מהמורות בדרך, אבל זו הדרך שעשתה אותי מאושרת, שחיברה בין שתינו לנצח, סיפור אהבה שנרקם!!

          

        16/7/08 00:33:

      כשגרים באירופה, בערים הגדולות, מוצאים איזורים שלמים נטולי ילדים.

      אתה יכול להסתובב בחברת אנשים שחייהם מלאים ללא גידול ילדים.

      זה רק בארץ הקטנה והמשפחתית שלנו שאתה מוצא את עצמך מחוץ למחנה.

      וגם החברים נעלמו כי הם עסוקים בגידול...

      בארץ זה מרגיש הרבה יותר אקוטי.

        16/7/08 00:26:

      מיכל,

      תודה על החיזוקים והעידוד.

      האמת היא שאני לא הולכת יותר לשום טיפולים.

      לא כי אין לזה יכולת לתרום ולתמוך בעקרון, אלא כי אני לא חושבת שזה נכון לי יותר.

      אני כבר מאד מחוברת למקומות הבעייתיים, לפחדים, ל"חסימות" הפנימיות.

      הם עלו, נגלו לפני, מובנים לי, אבל עוד פתרתי אותם.

      זה בפני עצמו תהליך.

      בגדול יש לי פחד עצום מהורות.

      הוא מורכב, רב-רובדי, ונובע ממקורות שונים.

      זה שזה בא בד בבד עם כמיהה ורעב גדול לילדים - זה לא סותר,

      רק מאד מסבך ומעצים את הקשיים.

      למה אנחנו רוצות ילדים?

      אני לא יודעת. זה מרגיש כמו צורך לבטא משהו דחוף.

      שאי-הביטוי שלו כרוך בכאב.

      אבל זו שאלה ששאלתי את בעלי לפני יומיים, למה הוא כל כך רוצה ילדים?

      כי עד שהכרנו הוא היה מהבחורים שלא רצו ילדים בכלל, לדבריו.

      לא הבין את הקטע. וגם לא רצה להבין.

      בימים אלו הוא סובל לא פחות ממני מהחוסר, מטורף לגמרי על בת-אחותי, 

      ודוחף את העיניין של קניית-ביציות מה שלפני שנתיים לדוגמא היה משהו שלא

      הסכים לו כמו שהוא לא מוכן נפשית עכשיו לאימוץ עדיין.

      אז הנה יש גם גברים כאלה, והם לא נולדו כאלה, מסתבר,

      וגם הוא לא הצליח לגמרי להסביר.

      חיבת להפסיק.

      אחזור.

       

       

        16/7/08 00:04:

      צטט: הבודד 2008-07-15 23:58:53

      פוסט כתוב יפה, בזה אין ספק.

      באמת מדהים איזה סבל מוכנות נשים לעבור על מנת להיות אמהות.

      אהבתי את תגובתה של דליה שכתבה שהיא שמחה שמעולם לא הייתה לה התשוקה לפרי בטן.

       

      אני מזדהה גם איתה, תתפלא.

      לי אף פעם לא היה מובן מאליו שצריך.

      ובאמת הצורך התאחר לי. מסיבות מורכבות החלטתי שכן.

      ובסופו של דבר אהנה מהחופש שהרווחתי.

       

        16/7/08 00:01:

      צטט: עדנה ויסלר 2008-07-15 23:59:30

      אמאל'ה!

      מה עדנה מה?

      ראית ג'וק?

       

        16/7/08 00:00:

      אורני,

      את צודקת פיספסתי קצת.

      את נפגעת ואני יכולה להבין למה.

      אבל, ולמרות שאני משוכנעת שמיכל לא זקוקה ל"מסביר-מטעם",

      אני לגמרי מבינה אחרת את מה שהיא כתבה.

      היא אמרה את הדברים מהמקום שלה, שלא יכול או רוצה להכיל כרגע ילד-לא-ביולוגי שלה.

      זה שלה.

      כמו גם הבלוג הזה.

      זה שאת הצלחת "להרחיב" את עצמך עד לשם, אם לשאול מונח שמיכל כתבה,

      זה לא יכול להוות סמן ימני ובלעדי להורות.

      אשרייך, באמת.

      ואני מלאת הערכה ליכולת הזו.

      אז מה, עכשיו נקטול את כל מי שלא הגיע לשם?

      או נעמיד פנים שאין גבולות לנתינה שלנו ו/או ליכולות ההכלה?

      "לקנות תינוק בפיזדלוך ", מתאר במדויק את החוויה של מישהו שאולי גם הסכומים הנדרשים

      לשם אימוץ, גם המרחקים  הפיזי והמנטלי שיש לעשות, וגם החוויה הרגשית הלא-פשוטה של

      ביקור ושהייה בבתי יתומים במדינות שמאפשרות לנו לאמץ בהן  - קשה וכבד לו מנשוא.

      זה לא לעג, זה סוג של כאב.

      ובאשר לחוסר רצון לקנות חומר גנטי -

      לחלק מאיתנו ההמשך הגנטי-האישי  הוא הפירוש העכשווי היחיד להורות, בשלב החיים הזה.

       

      בתור מי שבודקת אפשרות של קניית ביציות בחו"ל, כן, קניה, תשכחי מתרומה, זו פיקציה:

      זה עולה הון כסף , ולא מעט אנשים עושים מזה המון כסף,

      או אימוץ, אם בעלי יתרצה, אם אני ארגיש שאין לי כבר כוח לחכות, אם לא יעלו את המחיר

      לסכומים שלא נוכל לעמוד בהם -

      יתכן ועשיתי חלק מהדרך ל"התרחבות" הזו.

      לא יודעת.

      אבל בהחלט מבינה וזוכרת את  כל השלבים שלפני כן.

      אז בעדינות.

      אנא.

      אין סיבה להרביץ מכות...

      רומי

        15/7/08 23:59:

      אמאל'ה!

        15/7/08 23:58:

      פוסט כתוב יפה, בזה אין ספק.

      באמת מדהים איזה סבל מוכנות נשים לעבור על מנת להיות אמהות.

      אהבתי את תגובתה של דליה שכתבה שהיא שמחה שמעולם לא הייתה לה התשוקה לפרי בטן.

       

        15/7/08 23:57:

      נשמע מעניין אורי

      ותראה צירוף מקרים, בדיוק הגיתי היום בסיסמא ש"המטרה מקדשת את כל האמצעים כשזה נוגע לביטחון האומה", באיזה סרט אמריקאי.

      מאוד טרדה אותי הידיעה (גם אם לא גלויה) שזה אכן כך.

        15/7/08 23:51:

      צטט: מיכל* 2008-07-15 18:54:12

      צטט: עדנה ויסלר 2008-07-15 17:39:34

      צטט: מיכל* 2008-07-15 13:38:40

      בהריונות היו לי חלומות שאני יולדת גור קנגורו קטנטן שמטפס אל הכיס שלי.

      זה אחלה פטנט לקנגורואים. שום כאבי לידה. מי אמר לך?


      ועדנה, את יכולה להסביר לאורי (תגובתו אי שם למעלה), למה אנחנו רוצות ילד? לא, אבל אני יכולה פשוט לא לקרוא את הספרים שלו.

       

       

      ראיתי סרט טבע על לידה של קנגורו ג'וניור.

      הדבר הורדרד והקטן הזה כמעט מיקרוסקופי.

      הוא יוצא מבין רגליה של האם (לפעמים כשהיא ישנה) ומטפס ישר לכיס, אל הפיטמות.

      תארי לעצמך: גם הריון מינימלי וגם להתעורר בבוקר ולמצוא ינוקא בכיסך... לא טוב?

       

      אילו ספרים כתב? על הורות?

       

       

      לא, לא כתבתי ואני לא חושב שאני מוסמך לכתוב ספר על הורות, לפחות לא בשלב זה של חיי.

      בספרים שלי אמנם מופיעים הורים וילדיהם אבל הם אינם ספרים על הורות.

      מדובר בספרי סיפורת שבין השאר מתמודדים עם נושאים פילוסופיים כמו חופש המידע, הסתרת מידע מנימוקי רווח כספי וכד', האם המטרה מקדשת את האמצעים (האם מותר לעשות מעשה המוגדר כפשע למען מטרה חיובית?), כמו כן מוזכרות התמודדויות אנושיות עם עבודה מתישה, מוות ממחלות, רפואה וכד'.

      בקיצור פילוסופיה המועברת בין השורות של סיפורת. (עוד על הספרים: http://www.thestories.org )

        15/7/08 18:54:

      צטט: עדנה ויסלר 2008-07-15 17:39:34

      צטט: מיכל* 2008-07-15 13:38:40

      בהריונות היו לי חלומות שאני יולדת גור קנגורו קטנטן שמטפס אל הכיס שלי.

      זה אחלה פטנט לקנגורואים. שום כאבי לידה. מי אמר לך?


      ועדנה, את יכולה להסביר לאורי (תגובתו אי שם למעלה), למה אנחנו רוצות ילד? לא, אבל אני יכולה פשוט לא לקרוא את הספרים שלו.

       

       

      ראיתי סרט טבע על לידה של קנגורו ג'וניור.

      הדבר הורדרד והקטן הזה כמעט מיקרוסקופי.

      הוא יוצא מבין רגליה של האם (לפעמים כשהיא ישנה) ומטפס ישר לכיס, אל הפיטמות.

      תארי לעצמך: גם הריון מינימלי וגם להתעורר בבוקר ולמצוא ינוקא בכיסך... לא טוב?

       

      אילו ספרים כתב? על הורות?

       

        15/7/08 18:49:

      צטט: אורני ד. 2008-07-15 17:42:32

      לא ני  המתחסדת..

      את אמרת עלי שקניתי את הילד שלי  שמאמוץ, ושאני (הכל בעינייך ולדעתך, כמובן) לא ההורה של ילדיי שמזרע קנוי, ושיש להם הורה שאין לדעת מי הוא.

       

      הערתי לך.הסברתי.

      את רוצה להמשיך להגן על העמדה הפוגענית שלך, במקום להבין ולזוז?

      למה כל כך חשוב לך להגן על זכותך לעלוב בי ובמשפחתי?

       

      זה רוע.

       

      אני לא לועגת לאחרים, ואני מעירה כשלועגים לי.

      ירידות וקטילה זה מה שמיכל עשתה, לא אני.

      אורני לאן את רוצה שאזוז?

      זה הסלון שלי שהתפרצת אליו.

      ולא סתם התפרצת, גם הפכת רהיטים בקללות.

      יש דרך להסביר את עצמך. למשל להגיד: "אני אימצתי ילד שאותו אני אוהבת אהבת נפש".

      לדבר על זה בגלוי, ולהרחיב את ידיעותינו.

      למרות שלא דיברתי על אהבה לילד מאומץ, אלא על תהליך ההגעה להורות. אבל מילא, לא כולם טובים בהבנת הנקרא.

      אבל לבוא ולהשמיץ אותי (מי דיבר עלייך? מי בכלל מכיר אותך?), אצלי בפוסט, לא מקובל עלי.

      את מתבקשת לא להכנס אלי יותר. תודה.

       

        15/7/08 18:34:

      צטט: רומי שנהר 2008-07-15 15:46:28

      מיכל,

      טוב אחרי שכן קראתי את התגובות הבנתי עוד כמה דברים.

      רציתי להוסיף בכל זאת:

      הכתיבה שלך fucking (סליחה למי שמפריע) מעולה.

      לא יודעת מה את עושה, כי גם בצילום את  מצוינת, ואיזה עבודות משאירות אותך ערה עד 2 בבקר,

      אבל אני בטוחה שמי שמשלם לך משכורת נהנה מתוצרת יוצאת מן הכלל.

      להבדיל מאורני שחשבה שאת לא במיוחד בוררת מילים,

      להבנתי את בוררת אותן היטב במיוחד וגם אשפית ניסוחים והתנסחויות.

      לגבי תובנות והורות, לא יודעת באיזו נקודה רגישה נגעת אבל אורני,

      למה בירידות וקטילה?

      למה ברע?

      מה, אז היא לא מסוגלת להורות שאת מסוגלת אליה, אז זה פוסל את כולה?

      לא יודעת, הורות כמו כל יכולת, שונה מאדם לאדם.

      היכולות של חלק מאיתנו נעצרות במקומות שאצל אחרים הן עוד לא באמצע הדרך. 

      אולי את הורה יותר טוב.

      אולי לא.

      אולי פשוט לא צריך להשוות ולשפוט שם בכלל?

      רומי

      רומי

      את אמיצה

      זר לא יבין זאת

      ואני מאוד מזדהה עם ההשקעה הרבה שלך בלימוד עצמי וטיפול אלטרנטיבי.

      אני באותה תקופה נעזרתי גם בטווינה ודיקור ושאר כיוונים שחשבתי שיעזרו לי

      כולל אכילת מזונות מתאימים וכד'.

      דיקור נחשב לטיפול בעל השפעה מוכחת סטטיסטית על היכולת להכנס להריון.

      חייבת לספר לך על מטפל, מאוד צעיר ומתלהב, מטפל בנשימה, שאמר לי משפט שהעיף לי את המכסה וכמעט העפתי לו את הראש על זה: "הילד מחכה לך אי שם בקוסמוס, הנשמה שלו מחכה להגיע אלייך, אם תרצי באמת ותפתחי אליו - הוא יגיע. את כפי הנראה עוד לא מוכנה".

      אז רומי, אל תשכחי שיש נשים שנמצאות במצוקה פיזית קשה (נרקומניות, אסירות במלחמה, חולות וכד') שנכנסו להריון שלא מרצון.

      את לא יכולה לקחת אחריות גם על זה.

      ושלא ינפחו לך את הראש. תבלי, תהני, תרגעי, תתפנקי, והטבע יעשה את שלו - אם ירצה.

       

      כמו שהבנת מהתגובות, הילדה היא של אחי, אבל אהובה עד העצם. פשוט אין לי תמונה עדכנית אחרת (לא מצלמת את עצמי). חייבת להחליף.

      ועיסוקי: איור והוראת ציור/רישום/איור.

       

      ותודה תודה על ההזדהות.

      אני יודעת מה עובר עלייך, אחותי.

      תהיי אופטימית.

       

        15/7/08 17:42:

      צטט: רומי שנהר 2008-07-15 15:46:28

      מיכל,

      טוב אחרי שכן קראתי את התגובות הבנתי עוד כמה דברים.

      רציתי להוסיף בכל זאת:

      הכתיבה שלך fucking (סליחה למי שמפריע) מעולה.

      לא יודעת מה את עושה, כי גם בצילום את  מצוינת, ואיזה עבודות משאירות אותך ערה עד 2 בבקר,

      אבל אני בטוחה שמי שמשלם לך משכורת נהנה מתוצרת יוצאת מן הכלל.

      להבדיל מאורני שחשבה שאת לא במיוחד בוררת מילים,

      להבנתי את בוררת אותן היטב במיוחד וגם אשפית ניסוחים והתנסחויות.

      לגבי תובנות והורות, לא יודעת באיזו נקודה רגישה נגעת אבל אורני,

      למה בירידות וקטילה?

      למה ברע?

      מה, אז היא לא מסוגלת להורות שאת מסוגלת אליה, אז זה פוסל את כולה?

      לא יודעת, הורות כמו כל יכולת, שונה מאדם לאדם.

      היכולות של חלק מאיתנו נעצרות במקומות שאצל אחרים הן עוד לא באמצע הדרך. 

      אולי את הורה יותר טוב.

      אולי לא.

      אולי פשוט לא צריך להשוות ולשפוט שם בכלל?

      רומי

       

      רומי , נראה לי שפספסת קצת...

      ברוע זה -  לכתוב על ילדים מאומצים -  שהם נקנו בפיזדלוך

      או על ילדים מבנק הזרע - שהם לא יודעים מי ההורים שלהם.

       

      זה רוע.

       

      אני לא אם-השנה ולא הורה יותר טובה מאף אחד... אבל אני לא לועגת לאחרים, ואני מעירה כשלועגים לי.

      ירידות וקטילה זה מה שמיכל עשתה, לא אני.

        15/7/08 17:39:

      צטט: מיכל* 2008-07-15 13:38:40

      עדנה וואוו!

      זו התגובה הכי קוהרנטית שהגבת אצלי אבר!!

      אז כבוד. (והמון תודה) המון בבקשה, מה זאת אומרת, זה עלה לי כסף?

       

      אתחיל  מהסוף  - היות ועברו כבר שנתיים מאז שהפסקתי, וזה קצת רחוק ממני גם רגשית, זה יותר אוורור ארונות וניקוי מגירות מאשר חשיפה רגשית. כעת אני מבינה למה כל-כך קשה לי לאוורר ארונות ולנקות מגירות. עוד לא הגעתי לשלב ההשלמה.

      אז לא לגמרי קשה לי (רק קצת). בכל זאת עולה בוצה ומעכירה לי. מי זאת בוצה? מישהי מהקפה? הבי קישור ונטפל בה!:)

      תהליך הפרידה מהכיסוף לילד היה כרוך בכאבי התכווצות. אוי, שוב את מתחילה!

      הייתי כל כך רחבה רגשית ותודעתית בתקופה ההיא (מה שהעצים את הפגיעות פי כמה) שלוותר ולהבין שאין ואין, היה כאב אדיר.

      כאבי קטינה (להבדיל מכאבי גדילה, כן? לא זה, ז'תומרת זה). די..את משגעת אותי!

      זה בטח דומה במידה מסויימת להתכווצות הנוראה שחווים בפרידה מאהבה (לגבר, נגיד) שעטפה אותך, נתנה טעם עמוק ועשיר יותר לחייך ונראה היה שתמשך עד האופק. את עם הדימויים שלך...

      פתאום לכל יש טעם תפל. פתאום. לכל. יש. טעם. תפל.

       

      לגבי הצדק - נו, צדק, זו עוד אגדה אורבנית.

       

      בהריונות היו לי חלומות שאני יולדת גור קנגורו קטנטן שמטפס אל הכיס שלי.

      זה אחלה פטנט לקנגורואים. שום כאבי לידה. מי אמר לך?

      לפעמים ילדתי גורי חתולים. בכלל חשבתי לעצמי שאם יוולד לי ילד בלי פרווה ושפמפם, זה לא יהיה זה.

      אז התנחמתי בטיפול מסור במאות חתולי הרחוב בפלורנטין. חלק הנקתי מבקבוק כל כמה שעות.

       

      ועדנה, את יכולה להסביר לאורי (תגובתו אי שם למעלה), למה אנחנו רוצות ילד? לא, אבל אני יכולה פשוט לא לקרוא את הספרים שלו.

       

       

        15/7/08 17:33:

      צטט: מיכל* 2008-07-15 14:48:19

      או.קיי. אורני

      אני לא אוהבת התחסדות.

       

       

      לא ני  המתחסדת..

      את אמרת עלי שקניתי את הילד שלי  שמאמוץ, ושאני (הכל בעינייך ולדעתך, כמובן) לא ההורה של ילדיי שמזרע קנוי, ושיש להם הורה שאין לדעת מי הוא.

       

      הערתי לך.הסברתי.

      את רוצה להמשיך להגן על העמדה הפוגענית שלך, במקום להבין ולזוז?

      למה כל כך חשוב לך להגן על זכותך לעלוב בי ובמשפחתי?

       

        15/7/08 15:46:

      מיכל,

      טוב אחרי שכן קראתי את התגובות הבנתי עוד כמה דברים.

      רציתי להוסיף בכל זאת:

      הכתיבה שלך fucking (סליחה למי שמפריע) מעולה.

      לא יודעת מה את עושה, כי גם בצילום את  מצוינת, ואיזה עבודות משאירות אותך ערה עד 2 בבקר,

      אבל אני בטוחה שמי שמשלם לך משכורת נהנה מתוצרת יוצאת מן הכלל.

      להבדיל מאורני שחשבה שאת לא במיוחד בוררת מילים,

      להבנתי את בוררת אותן היטב במיוחד וגם אשפית ניסוחים והתנסחויות.

      לגבי תובנות והורות, לא יודעת באיזו נקודה רגישה נגעת אבל אורני,

      למה בירידות וקטילה?

      למה ברע?

      מה, אז היא לא מסוגלת להורות שאת מסוגלת אליה, אז זה פוסל את כולה?

      לא יודעת, הורות כמו כל יכולת, שונה מאדם לאדם.

      היכולות של חלק מאיתנו נעצרות במקומות שאצל אחרים הן עוד לא באמצע הדרך. 

      אולי את הורה יותר טוב.

      אולי לא.

      אולי פשוט לא צריך להשוות ולשפוט שם בכלל?

      רומי

        15/7/08 15:17:

      אני מגיבה עוד לפני שקראתי תגובות של אחרים בכוונה.

      כדי להגיד לך:

      כמה מדויק, עד כדי מחנק, תארת את הדברים.

      כמובן שאם היו לי כוכבים הייתי זורעת אותם פה.

      גם עם בן זוג זה לבד, מתוקה.

      למרות שאין מה להשוות אני בטוחה, וקטונתי וכו'...

      אבל החוויה היא נשית לגמרי.

      אין סרט אחר.

      הלוואי ויכולתי לחבק אותך כדי לנקות מהכאב הטבוע ומוטבע...

      למרות שגם זה לא עוזר, מנסיון.

      אבל זו מטפורה שאני מאמינה שתביני.

      על פי התמונה אני מניחה שיש לך ילדה, או שאולי אני טועה.

      הלוואי וזה נכון, ואם לא - הלוואי ויהיה אם את עוד רוצה.

      תודה על הפוסט הזה.

      שלך,

      רומי

        15/7/08 14:48:

      או.קיי. אורני

      אני לא אוהבת התחסדות.

        15/7/08 14:43:

      צטט: מיכל* 2008-07-15 10:41:09

      אורני, הבנתי למה התיחסת.

      כמובן לא התכוונתי שלא יהיו לו הורים (או במקרה הזה אמא) מאוד מאוד אוהבים וקשורים וקשובים.

      התיחסתי רק לעובדה שנולד לך ילד שאין לך מושג אילו גנים משתתפים בו. מי ההורים הביולוגים שלו.

      לא תמצאי את תווי פנייך או אביך או אחותך בו.

      מחברים שאימצו (גם ילדים בני 6 וכו') ראיתי שאהבה לילד שלך, היא אהבה תמיד.

      אנחנו מבינות?

       

       

      לרגע חשבתי שאולי אנחנו מבינות.. אבל אז קראתי שכתבת:

      ..."ואז צריך לסוע לפיזדילוך ולקנות ילד בכסף רב מגורמים, לפעמים מפוקפקים"...

      ו - אני חושבת שבאמת את לא מבינה הרבה על הורות.. ובמיוחד במקום כזה, כמו הקפה,

       שכל מה שיש בו זה מילים -

      שווה לך לברור את שלך יותר בעדינות.

       

      יש בארץ (וברוב העולם המערבי) חוק, על פיו מאמצים רק דרך עמותות מורשות, שממש לא "קונים ילד" דרכן... משלמים הרבה (מאד) כסף כדי לוודא שהילד שאת מקבלת יהיה ילד שמקבל אותך - ילד שאין לו הורים ואלו שיאמצו אותו - יהיו הוריו. יידעו שהם הוריו והוא יידע מי הוריו מאותו יום ואילך.

      עוברים תהליך שנמשך בין שנה לשנתיים, דרך רשויות אימוץ ובתי משפט בשתי המדינות, תהליך ש(מנסיון להורות בשתי הדרכים-) מורכב לא פחות מהריון ביולוגי.

       

      כאמא  ודודה לילדים (גם מביולוגיה וגם מאימוץ) אני יכולה להגיד לך רק, שהמילים שלך , אם הן מתארות את התובנות שלך לגבי הורות - מביעות חוסר הבנה של מהות ההורות.

       

      הורות היא היכולת לתת לילד/ה - אהבה ללא גבולות - וגבולות.

      וגם לעצמך.

       

       

       

        15/7/08 13:38:

      עדנה וואוו!

      זו התגובה הכי קוהרנטית שהגבת אצלי אבר!!

      אז כבוד. (והמון תודה)

       

      אתחיל  מהסוף  - היות ועברו כבר שנתיים מאז שהפסקתי, וזה קצת רחוק ממני גם רגשית, זה יותר אוורור ארונות וניקוי מגירות מאשר חשיפה רגשית.

      אז לא לגמרי קשה לי (רק קצת). בכל זאת עולה בוצה ומעכירה לי.

      תהליך הפרידה מהכיסוף לילד היה כרוך בכאבי התכווצות.

      הייתי כל כך רחבה רגשית ותודעתית בתקופה ההיא (מה שהעצים את הפגיעות פי כמה) שלוותר ולהבין שאין ואין, היה כאב אדיר.

      כאבי קטינה (להבדיל מכאבי גדילה, כן? לא זה, ז'תומרת זה).

      זה בטח דומה במידה מסויימת להתכווצות הנוראה שחווים בפרידה מאהבה (לגבר, נגיד) שעטפה אותך, נתנה טעם עמוק ועשיר יותר לחייך ונראה היה שתמשך עד האופק.

      פתאום לכל יש טעם תפל.

       

      לגבי הצדק - נו, צדק, זו עוד אגדה אורבנית.

       

      בהריונות היו לי חלומות שאני יולדת גור קנגורו קטנטן שמטפס אל הכיס שלי.

      זה אחלה פטנט לקנגורואים. שום כאבי לידה.

      לפעמים ילדתי גורי חתולים. בכלל חשבתי לעצמי שאם יוולד לי ילד בלי פרווה ושפמפם, זה לא יהיה זה.

      אז התנחמתי בטיפול מסור במאות חתולי הרחוב בפלורנטין. חלק הנקתי מבקבוק כל כמה שעות.

       

      ועדנה, את יכולה להסביר לאורי (תגובתו אי שם למעלה), למה אנחנו רוצות ילד?

        15/7/08 13:08:

      ממני למיכל סוד כמוס:

      מרוב שיש בי כמיהה, הלילה חלמתי שאני מטפלת בתינוק. מזווית עליונה, ממעוף הציפור,  יכולתי לראות רק את הידיים שלי (כנראה), שהתעסקו בהחתלה. ואחר-כך היו שם גורי כלב קטנים בני יומם, גם בהם טיפלתי. וכולם התערבבו שם זה בזה- משפחת הכלביים עם תינוקות-אדם וריחות גוריים. אמרתי לעצמי שאם אני כל-כך מתמוגגת מזה ונהנית, אני יכולה להיות אחות במחלקת ילודים, או מטפלת של תינוק. ממש נחמה דפורתא...    ואני חושבת על הסיפור שלך ומה שהכי עצוב לי בו זה חוסר הצדק - בעניין הגנטי, כאילו למה כל פוסטמה יכולה להתרבות ולהשתכפל, תאומים, שלישיות, רק מזה שהיא מפסיקה נגיד לקחת גלולות, או לא מתחילה בכלל, ובעניין שלפי מה שהספקתי להכיר, את נשמעת כזאת אמא נהדרת. יש לי גם חברה מקסימה, מיוחדת, טובה, ולא יכולה להרות, ואני לא יכולה להבין את חוסר הצדק הזה. פשוט - חוסר צדק לשמו. ואין מה לומר.

      אני רק שואלת את עצמך - האם העיסוק בזה והדיבור על זה לא מהווה עוד מועקה עבורך? עוד קושי? או, להיפך, מקל/משחרר?..

        15/7/08 12:07:

      גל

      אורי התכוון לצורך בילד. נקודה.

      מבנזוג/מתרומת זרע/מאימוץ.

      את זה הוא לא מבין.

       

      והתייחסתי להתניות חברתיות ואימוץ בתשובתי (אחד מעלייך).

      מסכימה איתך שהכי סימטרי לאמץ ילד.

      גם נותן תשובה לצורך בילד, וגם מציל אדם קטן שכבר נולד וכל כך זקוק לבית משלו ואהבה אישית הורית משלו.

       

      אלא, שלא כולן בשלות לזה. ויותר מזה, ידוע שילדים שמלידה היו בבתי יתומים, ולא זכו למגע ומבט בצורה מספקת, עלולים לפתח בעיות התנהגותיות ואישיותיות קשות לקראת גיל ההתבגרות והלאה.

      גם ילדים שננטשו בעקבות בית בעייתי מאוד, גוררים דפוסי כאב וכעס לא פשוטים.

       

      ואם אנחנו מדברים על אימוץ תינוק בן יומו, אין לך אפשרות אם את אישה לא נשואה מעבר לגיל מסויים. לא בארץ.

      ואז צריך לסוע לפיזדילוך ולקנות ילד בכסף רב מגורמים, לפעמים מפוקפקים.

      והרי נתקלנו בסיפורים על ילדים שאומצו (למשל מברזיל) והסתבר שהתהליך לא היה חוקי (שם) ונאלצו לחזור לעוני והעליבות.

        15/7/08 11:19:

      צטט: ori_idan 2008-07-12 17:25:39

      מדהים אותי מה נשים מוכנות לעבור על מנת להכנס להריון.

      עד היכן ההתנייה החברתית הזו שכל אחת חייבת ילד יכולה להביא אותנו.

       

      במידה רבה אני מזדהה עם אורי דנן

      .

      יש כ"כ הרבה ילדים בלי בית להעניק להם אהבה, שהתעקשות על צאצאים ביולוגיים והבאת עוד ילדים לעולם צפוףולא מבשר טובות זה נראית לי לעתים תמוהה

      .. אבל באהבה ובהצלחה, לכל הנשים המתייסרות בתהליך קשה זה

       

        15/7/08 11:08:

      צטט: אני פה לרגע 2008-07-15 05:16:07


      מיכל.

       כתבת חזק וכואב. ליויתי כמה נשים בתהליך הזה. חלקן הגיעו לתוצאה וחלקן לא.

       

      תמיד שאלתי את עצמי מה יהיה בהקשר הרצון לפרי בטן או הרצון ל"מסלול" חיים הכולל ילדים (- מבחינת אימוץ, אגב- שקלת?)

       

      בתור מישהי שכמוך, יצא לה הזדמנות  בגיל צעיר ל"לכת " על זה (אפילו נישאתי לקטנה) ו-לא, אני מאד מתחברת לזה שאין ההתניה החברתית חזקה במידה שווה על כל אחת ואין היא המנוע העיקרי לרצון לילדים .

      משהו בגוף חזק ממה שבחוץ

       (וברור - שרון, בדלי, שיש עוד אפיקי מימוש. לא סותר או מבטל או ממלא חלל. זה דברים אחרים.)

      ההתניה החברתית תהיה במקרה שלי רק העובדה שכל חברי, כמעט, התבייתו וילדו, מה שמייתר אותי ברצף חייהם (שעות ערות אחרות, צרות אחרות). ובכל זאת לא זה היה המניע שלי.
      גם הגוף, אם כי לא רק הוא, משתוקק לחיבוק המופלא עם תינוק משלך, הנקה, קרבה בלתי אמצעית במובן המובהק ביותר שלה.
      ועדיין זו לא סיבה מספקת (אם כי מהווה דרייב מופלא).

      גידול ילד וחינוכו הוא בית ספר לחיים. האחריות הגדולה ביותר שניקח על עצמנו.
      כל מה ומי שאתה, כל מה שהבשלת להיות יבוא לביטוי בגידול ילד. אין מקום לזיופים.
      ועדיין נגענו רק בחלק מהמכלול שנקרא הורות.
      (אישית, אני חושבת, אם את מסוגלת להתגבר על היצר, הכי נכון לאמץ. יותר מדי יתומים אומללים מחפשים בית אוהב).

      ואכן גידול ילד לא מכסה על פונקציות אחרות בחיים.
      הוא לא ממלא כיסים ריקים אחרים בחיינו.
      להיפך, הוא מעמיס הרבה עבודה ושותה אנרגיה בכמויות. גם זו התמודדות.
      למרות שאני מאמינה שגידול ילד ממקד אותנו.
      אבל, לא נוכל להקיף את כל הנושא בפוסט אחד.

      תודה וביי :)

        15/7/08 10:41:

      אורני, הבנתי למה התיחסת.

      כמובן לא התכוונתי שלא יהיו לו הורים (או במקרה הזה אמא) מאוד מאוד אוהבים וקשורים וקשובים.

      התיחסתי רק לעובדה שנולד לך ילד שאין לך מושג אילו גנים משתתפים בו. מי ההורים הביולוגים שלו.

      לא תמצאי את תווי פנייך או אביך או אחותך בו.

      מחברים שאימצו (גם ילדים בני 6 וכו') ראיתי שאהבה לילד שלך, היא אהבה תמיד.

      אנחנו מבינות?

        15/7/08 09:31:

      צטט: מיכל* 2008-07-15 01:40:33

      צטט: אורני ד. 2008-07-14 23:57:13

      "ואם גם הזרע נקנה (בגרושים, יש לציין), את יולדת ילד שאין לך מושג מי ההורים שלו"

       

      אני מאד לא אוהבת להיות בוטה, אז אני אגיד בשיא העדינות האפשרית:

      משפט כה אומלל לא רואים כל יום!

       

       

       

       את יכולה להסביר?

       

       

       "את יולדת ילד שאין לך מושג מי ההורים שלו"

       

      אני  אנסה להסביר, את מה שנראה לי מובן מאליו:

      (וסליחה אם זה יוצא קצת קשה מדי)

      הילדים שלי, בין אם ילדתי (מגבר אהוב או מבנק הזרע) או אימצתי אותם - אני יודעת היטב היטב מי ההורה שלהם: אני!

      (ולא המטען הגנטי קובע את זה...). וגם להם אין ספק מי ההורה שלהם ומי היא 'אמא'.

       

      לכתוב כאילו ילד מבנק הזרע - את לא יודעת מי ההורים שלו - כלומר גם הוא לא יודע מי ההורים שלו? המשמעות היא לייתם ילד ברמה הרגשית היסודית של ההורות.

       ברמה שהורות היא -אבסולוטית. בלתי הפיכה ובלתי תלויה.

       

        15/7/08 05:16:


      מיכל.

       כתבת חזק וכואב. ליויתי כמה נשים בתהליך הזה. חלקן הגיעו לתוצאה וחלקן לא.

       

      תמיד שאלתי את עצמי מה יהיה בהקשר הרצון לפרי בטן או הרצון ל"מסלול" חיים הכולל ילדים (- מבחינת אימוץ, אגב- שקלת?)

       

      בתור מישהי שכמוך, יצא לה הזדמנות  בגיל צעיר ל"לכת " על זה (אפילו נישאתי לקטנה) ו-לא, אני מאד מתחברת לזה שאין ההתניה החברתית חזקה במידה שווה על כל אחת ואין היא המנוע העיקרי לרצון לילדים .

      משהו בגוף חזק ממה שבחוץ

       (וברור - שרון, בדלי, שיש עוד אפיקי מימוש. לא סותר או מבטל או ממלא חלל. זה דברים אחרים.)

       

      אין מסקנות או שורה תחתונה.

       

      יום שלישי , פעמיים כי טוב.

        15/7/08 01:40:

      צטט: אורני ד. 2008-07-14 23:57:13

      "ואם גם הזרע נקנה (בגרושים, יש לציין), את יולדת ילד שאין לך מושג מי ההורים שלו"

       

      אני מאד לא אוהבת להיות בוטה, אז אני אגיד בשיא העדינות האפשרית:

      משפט כה אומלל לא רואים כל יום!

       

       

       

       את יכולה להסביר?

       

        15/7/08 01:39:

      צטט: casiopea_s 2008-07-14 23:56:29


      מיכלי,

      רק להגיד:

      אוהבת אותך ומחזקת אותך.

      קטפתי כוכב, סתם מרוב אהבה, לא כי מגיע למישהו כוכב על כל מה שכתבת, בטח לא לרופאים אטומים ולבני אדם חסרי אמפטיה. אבל את אמיצה, מקסימה ואני מחבקת מרחוק וכמאמר הקלישאה: בשבילי הכוכב(ת) זה(ו) את(ה).

       

      מחכה לקפה צפוף. בתל אביב.

       

      }{ }{ }{

      יעלי

      נעטפתי  }{

      (תודה)

       

        15/7/08 01:37:

      צטט: המלך שטותשנחהמון 2008-07-14 23:19:12

       קראתי והזדהתי עד כמה שהרגע איפשר לי, בטח עוד יעלה בי.

      מי הילדה בתמונה?

       

      מלך

      סבבה.

      (העיקר אתה כותב משו טוב טוב)

      הילדה היא בת אחי.

       

        14/7/08 23:57:

      "ואם גם הזרע נקנה (בגרושים, יש לציין), את יולדת ילד שאין לך מושג מי ההורים שלו"

       

      אני מאד לא אוהבת להיות בוטה, אז אני אגיד בשיא העדינות האפשרית:

      משפט כה אומלל לא רואים כל יום!

       

       

       

        14/7/08 23:56:


      מיכלי,

      רק להגיד:

      אוהבת אותך ומחזקת אותך.

      קטפתי כוכב, סתם מרוב אהבה, לא כי מגיע למישהו כוכב על כל מה שכתבת, בטח לא לרופאים אטומים ולבני אדם חסרי אמפטיה. אבל את אמיצה, מקסימה ואני מחבקת מרחוק וכמאמר הקלישאה: בשבילי הכוכב(ת) זה(ו) את(ה).

       

      מחכה לקפה צפוף. בתל אביב.

       

      }{ }{ }{

       קראתי והזדהתי עד כמה שהרגע איפשר לי, בטח עוד יעלה בי.

      מי הילדה בתמונה?

       

        14/7/08 22:45:

      תודה תודה תודה

      מרוב חיבוקים שאני מקבלת בימים האחרונים בפוסט ובמייל הפרטי

      אני מרגישה מחוזקת רטרואקטיבית.

      אז המון תודה לכל מי שהתיחס ומצא לנכון לבטא את זה בכתב, בעל פה או בכוכבים.

      מי אמר שאין לישראלים לב רחב?

        14/7/08 21:11:

      קשה ועצוב.

      מרגיז.

      אפשר חיבוק?

        14/7/08 11:21:

      זה באמת סיפור טרחני משהו.

      עדיף שקט, נוף לים, בריזה, משקה טוב וגבר עם מצפון (ו... אה... כן)

        14/7/08 11:18:

      אדיוטי שלוחצים להוסיף כוכב (ירוק, מס' 20) וכתוב 'מומלץ',

      כאילו שזה כזה סיפור מומלץ.

       

        13/7/08 11:32:

      תודה שרון.

      תודה על תגובה מפרגנת ואוהדת (לתשומת ליבו של זה שמעלייך).

      כפי שראית, אני בטוב (כל זמן שיש מוזיקה חדשה לשמוע...), ועברו כבר שנתיים מאז.

      ונהנית מהחופש הגדול שלי.

        13/7/08 08:13:


      מיכל,

      זהו אחד מהפוסטים המטלטלים, המצמררים, החזקים, הכנים והמבריקים שקראתי כאן בקפה, ברשימות ובכלל.

      את לגמרי אמיצה שניהלת מלחמה כזו במשך 6 שנים, ואני נדהם אפילו רק מהתמצית שהבאת כאן, לא ידעתי על הרבה דברים הכרוכים במאבק וברצון כזה.

      עשית טוב, עשית בחוכמה שלא חיכית לגבר, רצית ועשית, אין זו אשמתך שזה לא יצא בסוף, קשה, עצוב אבל אלו כנראה החיים לפעמים, ילד זה דבר גדול, עצום אבל יש בחיים עוד דברים עם משמעות- יצירתיות, את, החברה, חברים, משפחה, עבודה, זה לא הוגן שאבא כמוני אומר לך את זה אבל צריך כנראה להשלים עם הקושי הזה.

      אני יודע ששום מחמאה לפועלך לא תספק, כי ילד את רצית ורוצה, אבל כל הדרך שעשית ראוייה לתשבוחות והפוסט הזה שהוצאת הוא חשוב, כנה ואמיץ כמו מעשייך. את יודעת שאת עשית הכל. יותר מזה את ואף אחד אחר לא יכול לעשות. עשית מה שיכולת לעשות למען זה. אני מאוד מעריך את זה ואת כתיבת הפוסט הזה.

        12/7/08 22:26:
      עצוב מניח פרח.
        12/7/08 21:46:

      צטט: ori_idan 2008-07-12 21:14:25

      צטט: מיכל* 2008-07-12 21:00:28

      צטט: ori_idan 2008-07-12 17:25:39

      קשה לחשוב על כך.

      מדהים אותי מה נשים מוכנות לעבור על מנת להכנס להריון.

      עד היכן ההתנייה החברתית הזו שכל אחת חייבת ילד יכולה להביא אותנו.

      אתה יודע, אם התנייה חברתית היתה מנחה אותי, הייתי מתחתנת בגיל 24 כשהציעו לי ועושה 3 ילדים כבר אז.

      יש דברים שחזקים מהשפעות חברתיות, לא שתבין את זה.

      כנראה שבאמת לא אבין.

      אם זו לא התנייה חברתית אז מה זו הריצה האינסופית הזו אחרי ילדים?

      אני לא מתכוון דווקא אליך אישית אלא בכלל.

      תסלח לי, אני מקווה, אבל זה פרטי.
        12/7/08 21:14:

      צטט: מיכל* 2008-07-12 21:00:28

      צטט: ori_idan 2008-07-12 17:25:39

      קשה לחשוב על כך.

      מדהים אותי מה נשים מוכנות לעבור על מנת להכנס להריון.

      עד היכן ההתנייה החברתית הזו שכל אחת חייבת ילד יכולה להביא אותנו.

      אתה יודע, אם התנייה חברתית היתה מנחה אותי, הייתי מתחתנת בגיל 24 כשהציעו לי ועושה 3 ילדים כבר אז.

      יש דברים שחזקים מהשפעות חברתיות, לא שתבין את זה.

       

       

      כנראה שבאמת לא אבין.

      אם זו לא התנייה חברתית אז מה זו הריצה האינסופית הזו אחרי ילדים?

      אני לא מתכוון דווקא אליך אישית אלא בכלל.

       

        12/7/08 21:03:

      צטט: ננס אדום 2008-07-12 17:47:57

      וואו. זה נשמע יותר קשה ממלחמת העצמאות.

      יופי לך שעברת את הכל מבלי להרים דגל לבן.
      עכשיו זה בטח נראה מובן, כל המסע הזה.

      אם להשתמש במונחים מלחמתיים,

      המסע היה מובן לי לאורך כל המערכה,

      חזרתי לבסיסי בתבוסה.

       

       

        12/7/08 21:01:

      צטט: מיא 2008-07-12 17:30:24

      רק עכשיו ראיתי את הצילום והוא נפלא.

      מה אגיד לך? תתנחמי בכשרונך, בראש שלך, בהומור שלך.

      לאחרונה אני מתרגלת במוחי הקטן והחמוד הפיכתה של כל טרגדיה לפארסה. נסי ותיהני. 

      אני חושבת שבאמת נורא להישאר עם המון אהבה ללא כתובת.

      זו חוויה שרבות מאיתנו, אם לא כולנו, מכירות.

      אצלי האהבה הזאת מתועלת מיד בקונסטרוקטיביות רבה לשנאה - לגברים בייחוד, אבל גם לנשים, לאנשים בכלל, לעולם, לתרבות השלטת שאנחנו מפנימים ואני בטוחה שגם בגללה אנחנו כמהות כל כך לילדים (לא משהו. חתולים עדיפים בהרבה). ריקי כהן כותבת בלוג כאוב - תולדות האם האובדת.  

      כמו שכל מיני טמבלים כותבים באתר - עוד אשוב. כי יש לי המון מה להגיד ואני לא מצליחה לנסח הכל. 

      תודה חברה.

       

        12/7/08 21:00:

      צטט: ori_idan 2008-07-12 17:25:39

      קשה לחשוב על כך.

      מדהים אותי מה נשים מוכנות לעבור על מנת להכנס להריון.

      עד היכן ההתנייה החברתית הזו שכל אחת חייבת ילד יכולה להביא אותנו.

      אתה יודע, אם התנייה חברתית היתה מנחה אותי, הייתי מתחתנת בגיל 24 כשהציעו לי ועושה 3 ילדים כבר אז.

      יש דברים שחזקים מהשפעות חברתיות, לא שתבין את זה.

       

        12/7/08 17:47:

      וואו. זה נשמע יותר קשה ממלחמת העצמאות.

      יופי לך שעברת את הכל מבלי להרים דגל לבן.
      עכשיו זה בטח נראה מובן, כל המסע הזה.

        12/7/08 17:30:

      רק עכשיו ראיתי את הצילום והוא נפלא.

      מה אגיד לך? תתנחמי בכשרונך, בראש שלך, בהומור שלך.

      לאחרונה אני מתרגלת במוחי הקטן והחמוד הפיכתה של כל טרגדיה לפארסה. נסי ותיהני. 

      אני חושבת שבאמת נורא להישאר עם המון אהבה ללא כתובת.

      זו חוויה שרבות מאיתנו, אם לא כולנו, מכירות.

      אצלי האהבה הזאת מתועלת מיד בקונסטרוקטיביות רבה לשנאה - לגברים בייחוד, אבל גם לנשים, לאנשים בכלל, לעולם, לתרבות השלטת שאנחנו מפנימים ואני בטוחה שגם בגללה אנחנו כמהות כל כך לילדים (לא משהו. חתולים עדיפים בהרבה). ריקי כהן כותבת בלוג כאוב - תולדות האם האובדת.  

      כמו שכל מיני טמבלים כותבים באתר - עוד אשוב. כי יש לי המון מה להגיד ואני לא מצליחה לנסח הכל. 

        12/7/08 17:25:

      קשה לחשוב על כך.

      מדהים אותי מה נשים מוכנות לעבור על מנת להכנס להריון.

      עד היכן ההתנייה החברתית הזו שכל אחת חייבת ילד יכולה להביא אותנו.

       

        12/7/08 16:36:

      צטט: ד ל י ה 2008-07-12 12:20:20

      צטט: מיכל* 2008-07-11 20:52:03

      צטט: ד ל י ה 2008-07-11 17:14:13

      אבוי. אני בדרך כלל נרתעת מאייקונים שמבטאים קרבה רגשית, אבל הפעם אני מצטערת שאין כאן אייקון של חיבוק. ותודה למי שזה לא יהיה על כך שהתשוקה לפרי בטן מעולם לא הייתה מנת חלקי.

      תודה דליה.

      אני, בדרך כלל, מעדיפה הבנה, הכרה.

      "אהההם... הבנתי אותך. אני רואה איפה את נמצאת" - מספק אותי.

       

       

      כן, אבל זה היה צורך שלי.

      דליה, קיבלתי בשמחה את חיבוקך הוירטואלי. תודה רבה

       

        12/7/08 16:35:

      צטט: מיא 2008-07-12 11:53:36

      ליוויתי חברה טובה שלי בכל השלבים שמנית והייתי עדה להם. אני חושבת שהעובדה שהיינו יחד וצחקנו על הכל מאוד עזרה לה. הילד המקסים שלה היום בן ארבע.

       יופי מיא. שמחה בשבילה.

       

        12/7/08 12:20:

      צטט: מיכל* 2008-07-11 20:52:03

      צטט: ד ל י ה 2008-07-11 17:14:13

      אבוי. אני בדרך כלל נרתעת מאייקונים שמבטאים קרבה רגשית, אבל הפעם אני מצטערת שאין כאן אייקון של חיבוק. ותודה למי שזה לא יהיה על כך שהתשוקה לפרי בטן מעולם לא הייתה מנת חלקי.

      תודה דליה.

      אני, בדרך כלל, מעדיפה הבנה, הכרה.

      "אהההם... הבנתי אותך. אני רואה איפה את נמצאת" - מספק אותי.

       

       

      כן, אבל זה היה צורך שלי.

        12/7/08 11:53:
      ליוויתי חברה טובה שלי בכל השלבים שמנית והייתי עדה להם. אני חושבת שהעובדה שהיינו יחד וצחקנו על הכל מאוד עזרה לה. הילד המקסים שלה היום בן ארבע.
        11/7/08 20:53:

      צטט: אלת האש 2008-07-11 19:02:24


      מכירה את זה..אבל מנת חלקי הייתה מהירה..חלקה וללא תקלות..

      בהחלט יכולה להבין את זה..

      אחרי זה תרמתי את עצמי לפונדקאות..

      מוכנה לתת לה ביצית.

      כשאני חושבת על ביצית שלך גדלה אצלה, ברור לי שיצא משהו משובח ומפולפל במיוחד.

       

        11/7/08 20:52:

      צטט: ד ל י ה 2008-07-11 17:14:13

      אבוי. אני בדרך כלל נרתעת מאייקונים שמבטאים קרבה רגשית, אבל הפעם אני מצטערת שאין כאן אייקון של חיבוק. ותודה למי שזה לא יהיה על כך שהתשוקה לפרי בטן מעולם לא הייתה מנת חלקי.

      תודה דליה.

      אני, בדרך כלל, מעדיפה הבנה, הכרה.

      "אהההם... הבנתי אותך. אני רואה איפה את נמצאת" - מספק אותי.

       

        11/7/08 20:49:

      צטט: באביז 2008-07-11 17:10:26

      חברתי,

      אני קוראת והדמעות זולגות מעצמן... הייתי שם...

      הקושי הגדול הוא לומר עד כאן, לא עוד!! וללכת בכיוון אחר.

      ת' הקטנה שלי, אהובתי מזכירה לי שאפשר וגם צריך, ילד צריך אמא בריאה...

      שולחת לך חיבוק ענק, נזכרת ב"והגדת לביתך" שלך ודומעת.

      השאר, בארבע עיניים...

      אוף...!!

      רינת את מאוד צודקת.

      יש גבול שעדיף לא לעבור אותו בטיפולים.

      הטיפולים כרוכים בהכנסת הורמונים מרובים לגוף, חלקם מהווים מצע מצויין לסרטן השד, ריכוך עצמות שאר מרעין בישין.

      ההרדמות, השאיבות, הסיבוכים - כולם מהווים סכנה לבריאות.

      ועוד לא דיברנו על העומס הנפשי הכבד שמלווה את הדרך.

      וכמובן עומס כלכלי.

      אני הפסקתי כשהבנתי שיש חשש להתמכרות לתהליך עצמו.

      על דרך השלילה את מקבלת תשומת לב. אמנם רפואית, אבל באופן עקבי.

      יש אפשרות להתמכרות נפשית לתקווה, שמדודה בימים ושעות קבועות. סוג של סדר בעולם כאוטי.

      תחושה שאת עושה משהו קונקרטי עם חוסר הוודאות הקיומי.

      חוץ מזה, לא רציתי להיות משוגעת לדבר.

      היה רצון מסויים, נעשה תהליך מבוקר להשגתו. וכשלא צלח, צריך לדעת להגיד עד כאן.

      יש סיפורים על ילד שנולד אחרי 21 שנות טיפולים. אללא יוסטור מה יעבור עליו אצל הוריו.

      אמר מישהו מהקפה: כישלון חרוץ הוא כישלון שהושקע בו מאמץ רציני.

       

       

        11/7/08 19:02:


      מכירה את זה..אבל מנת חלקי הייתה מהירה..חלקה וללא תקלות..

      בהחלט יכולה להבין את זה..

      אחרי זה תרמתי את עצמי לפונדקאות..

      מוכנה לתת לה ביצית.

        11/7/08 17:14:

      אבוי. אני בדרך כלל נרתעת מאייקונים שמבטאים קרבה רגשית, אבל הפעם אני מצטערת שאין כאן אייקון של חיבוק. ותודה למי שזה לא יהיה על כך שהתשוקה לפרי בטן מעולם לא הייתה מנת חלקי.

        11/7/08 17:10:

      חברתי,

      אני קוראת והדמעות זולגות מעצמן... הייתי שם...

      הקושי הגדול הוא לומר עד כאן, לא עוד!! וללכת בכיוון אחר.

      ת' הקטנה שלי, אהובתי מזכירה לי שאפשר וגם צריך, ילד צריך אמא בריאה...

      שולחת לך חיבוק ענק, נזכרת ב"והגדת לביתך" שלך ודומעת.

      השאר, בארבע עיניים...

      אוף...!!

        11/7/08 16:42:

      תודה פוקסי וריקי.

      את החלקים ה"עסיסיים" באמת חסכתי מכם.

        11/7/08 14:32:


      אין לי מילים.

       

        11/7/08 14:24:
      מרעיד את החלל הפנימי הפוסט הזה.
        11/7/08 13:16:

      להבנתי, יש לזה מספר סיבות:

      *התרבות הבסיסית הישראלית שהיא גסה לניואנסים, אינה מכבדת פרטיות ולא נותנת בהקשבה.

      *העומס הבלתי יאמן של מטופלים על כל רופא ואחות, מה שמקצר בהרבה את סבלנותם לאחת שמולם.

      *החום (?).

      התוצאה לדאבון לב היא שמעבר להיותך עוברת התעללות טיפולית ומתעמתת עם קשיים רגשיים משלך,

      מתווספים על זה עלבון וכעס מיחס גס וקהה.

        11/7/08 13:05:

      צטט: מיכל* 2008-07-11 09:01:01

      צטט: בלאק סמארה 2008-07-11 07:06:54


      ואני חשבתי, שכשמשלמים הרבה כסף, היחס של הרופאים יותר נורמלי.

       

       

      מדובר ברופאי קופ"ח שרואים עשרות או מאות מטופלים ביום על סרט נע.

      יש להם פחות מ-10 דקות לפגוש את המטופל, להכנס למחשב לבדוק פרטים (לא מביטים בך. אלא ברשימות במחשב), לטפל, להודיע בשורות איוב והלאה... נקסט!

      הם, דרך אגב, לא מבינים על מה יצא קצפי. אני בכלל מפריעה להם.

      המדינה משתתפת ב-80% מההוצאות של טיפולי פוריות עד שני ילדים עד גיל 45 (לא כולל קניית זרע/ביצית).

      גם ככה, לפי החישוב שלי אז, הוצאתי 2000 ש"ח לחודש של טיפולים.

       

       

      אני יודעת בדיוק על מה את מדברת.

      אני עוברת לאחרונה סדרת בדיקות מבאסת, וזה רק נס שעדיין לא רצחתי מישהו מרוב כעס.

       

      חוסר האכפתיות, ההתייחסות אלייך כאל אובייקט פיזי, פשוט זוועה.

       

      האדישות היא אם כל חטא.

       

        11/7/08 10:17:

      תודה אורית.

      את כל כך צודקת.

      שום דבר לא קשה כשזה נגמר בילד בריא.

        11/7/08 09:49:

      קראתי את הפוסט פעמיים,זה לא עשה את הקריאה קלה יותר,

      איזו שאלה מה היה הכי קשה בטיפולים?

      כשיש תוצאות לטיפולים האלה שום דבר לא קשה,

      הכי קשה זה כשתהליך נגמר בכלום.

       זו דעתי כמובן,לא עברתי טיפולים,יש לי ילדה מקסימה,

      אבל אחריה איבדתי 2 הריונות תוך חצי שנה.הרמתי ידיים.

      ולך יקירתי, מאחלת בהצלחה ,אורך רוח והמשיכי עם ההומור

      זה החיזוק הראשון והוא שלך.חיבוק.

       

        11/7/08 09:01:

      צטט: בלאק סמארה 2008-07-11 07:06:54


      ואני חשבתי, שכשמשלמים הרבה כסף, היחס של הרופאים יותר נורמלי.

       

       

      מדובר ברופאי קופ"ח שרואים עשרות או מאות מטופלים ביום על סרט נע.

      יש להם פחות מ-10 דקות לפגוש את המטופל, להכנס למחשב לבדוק פרטים (לא מביטים בך. אלא ברשימות במחשב), לטפל, להודיע בשורות איוב והלאה... נקסט!

      הם, דרך אגב, לא מבינים על מה יצא קצפי. אני בכלל מפריעה להם.

      המדינה משתתפת ב-80% מההוצאות של טיפולי פוריות עד שני ילדים עד גיל 45 (לא כולל קניית זרע/ביצית).

      גם ככה, לפי החישוב שלי אז, הוצאתי 2000 ש"ח לחודש של טיפולים.

       

        11/7/08 08:52:

      צטט: limisan 2008-07-11 02:44:56

      צטט: מיכל* 2008-07-11 02:28:27

      את הפוסט הזה כתבתי לבת שלא הצליחה להגיע עד אלי:

      והגדת לבתך

       

      שם מקפיא דם ומערער ביציות לפוסט

      אמת. הכל נכתב שם בהפוכה.

       

        11/7/08 07:06:


      ואני חשבתי, שכשמשלמים הרבה כסף, היחס של הרופאים יותר נורמלי.

       

       

        11/7/08 02:44:

      צטט: מיכל* 2008-07-11 02:28:27

      את הפוסט הזה כתבתי לבת שלא הצליחה להגיע עד אלי:

      והגדת לבתך

       

      שם מקפיא דם ומערער ביציות לפוסט

        11/7/08 02:28:

      את הפוסט הזה כתבתי לבת שלא הצליחה להגיע עד אלי:

      והגדת לבתך

        11/7/08 01:19:

      אני ממש יכולה לראות בדמיוני את שורת הואגינות היפניות המופרדות בחוצצים.

      מעניין איך זה בסין... שם זה באמת בית חרושת.

      אנני ספרינקל (יהודיה אמריקאית כשרה), כוכבת פורנו בעבר ומיצגנית בהווה,

      מתישבת על כסא במופע שלה, מכניסה ספקולום ומאפשרת לקהל לעבור ולהציץ פנימה עם פנס.

       

      והמתוקה לאללה שלצידי היא בת אחי. אשתו מאוד פוריה, שתהיה בריאה.

        11/7/08 01:07:

      וואו ואצלי זה רק התחיל בכמה דקות של אהבה ועוד מצאתי לנכון לקטר לפרקים.

      כתוב לעילא, מרתק, והגרפיות שפקדה אותך לאחרונה מאוד מאוד סוחפת ומקרבת אלייך.

      לא הפסקתי להתנשם ולהתכווץ חליפות, בעיקר נרשמו כיווצים מדקרים מאזור האגן ומטה.

      ואפרופו פיפ שואו או פאפס שואו, מור לייקלי, אז בארץ השמש העולה מקום הריוני והשרצתי

      כשאת שוכבת בבדיקה פעורת רגליים על כסא העינויים שמופרד בקירות עץ דקים בין פציינטית אחת לשניה

      וככה בשורה כמו חיילות נאמנות בצבא הילודה מקפץ לו הרופא בין ואגינה אחת לשניה

      כי חבל על הזמן, במובן הישן, ולעומת זאת, (או לא ואפרופו פרטיות),מותקן ליד צווארך וילונצ'יק

      (וילוז'ניק) כעין רעלה, שממסכת את ר ום פרצופך, המתעוות כאב, מכורכם או מעונג, נניח, ומופרדת משפלת גופך

      הנדחף ידיים. וככה הם דואגים ששום רגש לא יזלוג חלילה ויגולה בין עינך לעינו של הר דוקטור ושלא תיווצר חלילה אינטימיות ברווח שבינו לבינה (יש בריחוק הזה גם יתרונות כשחושבים על זה).

      ולא הבנתי את סוף סופו של הסיפור? האם הבובה שבתמונה שלצדךהיא הפרי, או שלא?

        11/7/08 00:58:

      צטט: אורלי שנקר 2008-07-11 00:06:34


      וְהַלַּיְלָה אָמַר, הֹרָה גָבֶר.

       אורלי

      מכל הטקסט הזה מה שהבנתי זה "הורה גבר".

      מתאים לי!

      הולכת לממש...

       

        11/7/08 00:56:
      אבל אתה יכול להוסיף מוזיקה טורקית ברקע...
        11/7/08 00:36:

      מהדברים שלעולם לא אוכל באמת להזדהות איתם.
        11/7/08 00:06:

      א אַחֲרֵי כֵן, פָּתַח אִיּוֹב אֶת פִּיהוּ, וַיְקַלֵּל, אֶת יוֹמוֹ.

      ב                  וַיַּעַן אִיּוֹב, וַיֹּאמַר.
      ג  יֹאבַד יוֹם, אִוָּלֶד בּוֹ;    וְהַלַּיְלָה אָמַר, הֹרָה גָבֶר.
      ד  הַיּוֹם הַהוּא,    יְהִי-חֹשֶׁךְ:
      אַל-יִדְרְשֵׁהוּ אֱלוֹהַּ מִמַּעַל;    וְאַל-תּוֹפַע עָלָיו נְהָרָה.
      ה  יִגְאָלֻהוּ, חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת--תִּשְׁכָּן-עָלָיו עֲנָנָה;    יְבַעֲתֻהוּ, כִּמְרִירֵי יוֹם.
      ו  הַלַּיְלָה הַהוּא,    יִקָּחֵהוּ-אֹפֶל:
      אַל-יִחַדְּ, בִּימֵי שָׁנָה;    בְּמִסְפַּר יְרָחִים, אַל-יָבֹא.
      ז  הִנֵּה הַלַּיְלָה הַהוּא, יְהִי גַלְמוּד;    אַל-תָּבוֹא רְנָנָה בוֹ.
      ח  יִקְּבֻהוּ אֹרְרֵי-יוֹם;    הָעֲתִידִים, עֹרֵר לִוְיָתָן.
      ט  יֶחְשְׁכוּ, כּוֹכְבֵי נִשְׁפּוֹ:    יְקַו-לְאוֹר וָאַיִן; וְאַל-יִרְאֶה, בְּעַפְעַפֵּי-שָׁחַר.
      י  כִּי לֹא סָגַר, דַּלְתֵי בִטְנִי;    וַיַּסְתֵּר עָמָל, מֵעֵינָי.
      יא  לָמָּה לֹּא מֵרֶחֶם אָמוּת;    מִבֶּטֶן יָצָאתִי וְאֶגְוָע.
      יב  מַדּוּעַ, קִדְּמוּנִי בִרְכָּיִם;    וּמַה-שָּׁדַיִם, כִּי אִינָק.
      יג  כִּי-עַתָּה, שָׁכַבְתִּי וְאֶשְׁקוֹט;    יָשַׁנְתִּי, אָז יָנוּחַ לִי.
      יד  עִם-מְלָכִים, וְיֹעֲצֵי אָרֶץ;    הַבֹּנִים חֳרָבוֹת לָמוֹ.
      טו  אוֹ עִם-שָׂרִים, זָהָב לָהֶם;    הַמְמַלְאִים בָּתֵּיהֶם כָּסֶף.
      טז  אוֹ כְנֵפֶל טָמוּן, לֹא אֶהְיֶה;    כְּעֹלְלִים, לֹא-רָאוּ אוֹר.
      יז  שָׁם רְשָׁעִים, חָדְלוּ רֹגֶז;    וְשָׁם יָנוּחוּ, יְגִיעֵי כֹחַ.
      יח  יַחַד, אֲסִירִים שַׁאֲנָנוּ;    לֹא שָׁמְעוּ, קוֹל נֹגֵשׂ.
      יט  קָטֹן וְגָדוֹל, שָׁם הוּא;    וְעֶבֶד, חָפְשִׁי מֵאֲדֹנָיו.
      כ  לָמָּה יִתֵּן לְעָמֵל אוֹר;    וְחַיִּים, לְמָרֵי נָפֶשׁ.
      כא  הַמְחַכִּים לַמָּוֶת וְאֵינֶנּוּ;    וַיַּחְפְּרֻהוּ, מִמַּטְמוֹנִים.
      כב  הַשְּׂמֵחִים אֱלֵי-גִיל--    יָשִׂישׂוּ, כִּי יִמְצְאוּ-קָבֶר.
      כג  לְגֶבֶר, אֲשֶׁר-דַּרְכּוֹ נִסְתָּרָה;    וַיָּסֶךְ אֱלוֹהַּ בַּעֲדוֹ.
      כד  כִּי-לִפְנֵי לַחְמִי, אַנְחָתִי תָבֹא;    וַיִּתְּכוּ כַמַּיִם, שַׁאֲגֹתָי.
      כה  כִּי פַחַד פָּחַדְתִּי, וַיֶּאֱתָיֵנִי;    וַאֲשֶׁר יָגֹרְתִּי, יָבֹא לִי.
      כו  לֹא שָׁלַוְתִּי, וְלֹא שָׁקַטְתִּי וְלֹא-נָחְתִּי;    וַיָּבֹא רֹגֶז.

      פרופיל

      מ*כל
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין