נקודת הג'י
לראות שנית שורות שנכתבו מכבר
הדיו דהה כמעט
ומשהו הצהיב הניר המקמט
וריח של עבר
הוי מגעה הקל, הוי שלטונה הרב
של יד הזכרונות
הנה נתן האות, ואך נתן האות-
והרחוק קרב.
{רחל}
פוסטים פופולאריים
-
באיזה טעם את אוהבת
29/6/09 | 2967 צפיות
-
כשאלות מתרגזות רדיאטורים מתפוצצים
27/2/09 | 2293 צפיות
-
נשיקות
13/9/09 | 3999 צפיות
-
תולה את נעלי הריצה
16/11/08 | 10167 צפיות
-
כשפנדה נוחת בחצר...
4/1/10 | 2175 צפיות
-
הכימהון שהביא לשיגעון
20/8/08 | 2251 צפיות
פוסטים אחרונים
- יום אחד 6/6/11
- נכון.. 2/6/11
- אולי היום... 22/2/10
- טיפה בים 8/2/10
- שלוש תמונות זיכרון 26/1/10
- ספר אנושי 10/1/10
שעה הרת גורל
Autumn leaves בגרסת ג'ז נהדר.
אני כותבת לך עשר שנים מוקדם מידי, אתה נמצא בעבר שלי וגם בעתיד שלי. אתה חי בכל התודעה שלי, אני מרגישה את קיומך. ***
אתה ער בשעות הלילה, מביט בחלומות המוקרנים על מסך השמיים השחורים. כשאני מביטה בך נדמה כאילו אתה בתוך בועה שקופה, שקט. כל מה שאגיד, לא תשמע. אתה מכיר את הרגש שלי. אתה יכול לצייר אותו. אני מחכה, שעה הרת גורל. אני קוראת, אתה נושר במילים. ***
צרוב ככוויה על בלוטות הטעם, בתאי הזיכרון. גם בחשכה מוחלטת אדע אותך, לפי השקט. טביעות רגלייך רק הולכות, לעולם לא בכיוון הזה. ניסיתי לנפץ את הבועה. עד שהתעייפתי וכאבו פרקי ידיי. ***
כשאני שוכבת בהמולת הלילה, אני יכולה לשמוע את נהמת המכוניות, צרחות החתולים, את נשימות הכלב, את המחשבות שלי אפשר לשמוע גם. ואת השתיקה הפראית שלך. לא ניתן להתגעגע למשהו שנמצא בתוכך, מתחלק איתך בלב ובריאות, מסנן אותך דרך הכבד. זו לא אהבה ורודה, לא ממוסגרת, לא מתויגת, לא מתוקה, לא מזינה. זו אהבה של אין. של ברירה, של בחירה, של ויתור. אהבה מונשמת. ***
הייתי נוסעת בזמן, עשרים ושתיים שנה אחורה. עשר שנים קדימה. רק בהווה אתה לא קיים, כלומר, אתה שם, בשקט שקוף. אני מלטפת את הקירות, הצבע מכוער ודהוי. אתה ספוג בקירותיי האלה. אני מנשקת את הקירות. פעם, לא מזמן הכרתי אותך. פעם, מזמן אתה הכרת אותי. לא תואמים א ת רצף הזמנים. ***
הזיכרונות מונחים בערמה על השולחן הקטן בפינה, מעלעלת בזהירות, לא לשבור. כמו ערמת עלים יבשים. זיכרון אחד נושר מידי, צף בחדר, אני מנסה לאחוז בו. הזיכרון צנח על כיסוי המיטה, ברגע שהרמתי אותו נקרע הזיכרון לפיסות יבשות. בידיים רועדות הנחתי אותו על דף נקי ולבן, כמו חלקי פאזל קטן. עמלתי שעתיים להדביק אותו כמו שזכרתי אותו. היה זה עבר בודד , אחד ויחיד, מושלם באחיזתו. ***
אתה ואני בזמן אחד, נוגעים גוף בגוף, שלובי אצבעות, מבט ממוקד באישונים וללא מילים מסרתי את כולי, בנתינה מוחלטת, בהתרגשות גועשת, בתשוקה פועמת ואתה, כמו מורעב לקחת הכל, מבטך שוקע בתוכי, ראשי הסתחרר עלי, עוברות בי עשרות מילים להוציא..לירוק, לצעוק, להפר, ללחוש תחדור, תהפוך, תשתול, תמולל,תקמט, תעטוף, תצבוט, תנשוך, תלקק, תמתח, תכווץ, תעלה, תזיין, תגזור, תצעק, תמשוך, תשפיל, תקשור, תצמיד, תכאיב, תשרוף, תקלף... חזק, עוד.. בעדינות אני לוחשת, בעדינות.. אין לי אוויר להעיז, בראש סופרת את המילים אחת אחת. גופי מזמן לא בשליטתי הוא בשקט כובש עד אחרון חלקי, תאי, נשימותיי, מחשבותיי. אני חושבת שהמילים שלי מכסות את קירות החדר..והוא קורא וגומע אותי בשקיקה. ***
הזיכרון מושלם ודבוק לדף הלבן, אני מביטה, מחיאה בגופי את תחושת המגע. עורי מצטמרר. נקבוביות יתומות. עד לפעם הבאה שנשכב פנים מול פנים, עור בעור ואצייר עם אצבע את פניו, חיוך ידבק בחיוך. ***
שוב אנחנו לא ביקום מקביל. אבל אני עוד זוכרת את המבט, מבט אחד בודד מבקש, תחכי לי, אשוב. הדלקתי את הפנס כמו מגדלור, שלא יתרסק בנחיתה בחורף של שנת 2013. ***
עד אז יקירי, אשא אותך על עורפי בקווים חדים בצבע שחור. מטען רגשי מרוכז בברקוד מוצפן. מוגן בקוד שרק אצבעותייך מכירות. אז...אתה תנגן ואני ארקוד. וכל השאר? יהיה שם עברונו לגלות, ישן וחדש. התרגשות לא מרוסנת וניצני געגוע שגדלו פרא. ***
אני מותשת גם מהחום, עייפות טובה. אני נותנת למים לחבק את גופי, נכנסת למיטה נרדמת במהירות ללילה ללא חלומות. משהו שונה, אני לא מחכה יותר. בעתיד אני יודעת שאחייך והוא פשוט יהיה שם. ממש לידי.
****
נכתב בהשראת הספר אישתו של הנוסע בזמן. כשסיימתי לקרוא אותו מצאתי את עצמי בוכה. בכי חזק. מזכך. תחושה חזקה של בדידות חיבקה אותי. החיים הם לא בעבר ולא בעתיד, הם כאן ועכשיו. וזה כל מה שחשוב. |
תגובות אחרונות
-
שיר_שטוטית
בתגובה על יום אחד
-
ארזעמירן
בתגובה על ספר אנושי
-
שיר_שטוטית
בתגובה על נכון..
-
blue b
בתגובה על אולי היום...
-
ארזעמירן
בתגובה על סקס, שטויות וסודה לשתיה
-
.gandalf.
בתגובה על רומר וגוסיפ
תגובות (60)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
מלכת האמבטיה את. מתחבקת עם המים, ומורידה את מפלס הכנרת שלנו באופן מדאיג משהו...
תודה
על המילים הללו שלך
ועל ההשראה שאת מביאה איתן
מרגש, קבלי חיבוק
נפלאו מילותייך
קסמו של הג'אז הזה
נעים מאוד, שמעתי עליך רבות..ברוך הבא לבלוגי הצנוע..
ניסיתי להבין את המסר...וכל מה שהבנתי זה שאני צריכה לחשוב עליך כל פעם שאראה עלים מתים {בצרפתית, מתות}
וזה לא בריא לי.
קראתי .. בשקיקה קראתי ..
בעוצמה קראתי ..
השארת בי משהו , משהו מלטף ועצוב
אבל משהו שכל כך מתגעגע ..
לקרוא את המילים האלו שוב ושוב ושוב ..
תודה .
זו לא ביקורת לספר..חלילה.
הספר מקסים בהחלט ושווה לך לקרוא.
אבל החיים התערבבו לי קצת עם הספר וזה מה שיצא ממני.
למרות שהרוב דמיוני ובדיוני.
אם זאת ביקורת על ספר, לא פלא שהוא כלכך מצליח.
הנה עוד קורא פוטנציאלי לספר.
מתי ספר הביכורים שלך?
לא הפסדת הרבה..הסוסים היו עסוקים בלאכול..הרבה קש..
כן כן
כן...כבר מכירה אותי...
משובחת שאת!!!
חיים.
כאן.
עכשיו!
כמו אגרוף בבטן.
לא.
בלב.
מצוין.
אני עוד אשוב ..
את כותבת כל כך יפה. באמת.
ו... לא קראתי את הספר, אבל זה עורר את סקרנותי ללכת לקרוא בו.
נעמי
אתמול כיכבתי. הבוקר הבנתי "למה"...
אהבתי את אשר כתבת
אהבתי את המוזיקה שליוותה
עוד אחזור.....
את מדהימה אותי שוב ושוב...
אוהבת את כתיבתך
ואת מה ש-את:)
חיבוקי
*
ולרי יקירתי
אהבתי לקרוא את הפוסט שלך
אפשר לומר... כרגיל.
תיד אוהב לרחף בין המילים שלך
בין הסיפורים
הכנות והפתיחות שנובעים מהם.
(זה מזכיר לי שיש לנו לכתוב סיפור משותף...)
אכן החיים הם כאן ועכשיו
אני יודע זאת
מהכרותי איתך, אני יודע שגם את יודעת זאת
לפעמים אנחנו שוכחים
אבל צריך לזכור זאת תמיד.
העבר היה ולא ישוב אלא בזכרון
העתיד יהיה ולא ידוע
צריך לחוות כל רגע נתון בהווה כי הוא לא ישוב.
תודה על ההזמנה לקרוא.
כנותך מרשימה.
הכי אהבתי "גפילטע", מיא.
לאן נעלמת לי?
המוח שלי דייסה, אלך לשבת תחת מים קרים.
אני לא רוצה יותר שיחות על דגים. אני מפסיקה לאכול דגים.
אני הולכת לאכול נחשים, לפחות את יודעת מה את אוכלת.
את כותבת יפה...אני התייחסתי ברוב דבריי אל הספר ההוא.
אהבתי גם את תגובתך אצל מיא.
קור וחום.
תיכף יפציע בבלוגי הדג הקר בשלישית ....
אני עוד אצייר אותך
ואני מבקר אותך הרבה יותר משאת חושבת
אוחחח כמה שאני אוהב אותך. (באמת אחותי)
כי... יצר החיים אצלך פועם בוורידים פקועים מעוצם
הוא מנביט גם ייסורים, שריטות וגם love bytes של הנפש
הוא מראה פראית וסמוקת לחיים של אוהבת
הוא בועט בך מבפנים ומחפש את מרחב קיומו הבלתי מתפשר,
בך.
... וזה מסנוור. את אולי כותבת לשם כתיבה. אבל הסקיצות הן אישיות, פרטיות
חד פעמיות, ושלך.
ודרכן, יכולים ברי המזל להביט מבעד לחרכים,
בפעימות הפנימיות האלו שלך. בקווי המתאר של הנפש. של הרגישות.
של חירוצי השמש בפנים.
והספר הזה, הוא "הכוונון" המושלם לזה. גם אני סיימתי אותו מלא במחשבות
ודווקא דילוגי העבר-עתיד שבו, חידדו בי את נשימות כל שניה שחולפת בהווה.
כיף שהעלית שורות שורות את הצבעים והריחות שהדמיון שלך הניב מהספר
את נפש יקרה. מאד.
(*)
כבר במהלך הקריאה ניחשתי שזה נכתב בהשראת הספר שציינת.
השורות שהכי תפסו אותי:
מטען רגשי מרוכז בברקוד מוצפן,
מוגן בקוד שרק אצבעותייך מכירות.
הלוואי שדברים היו כלכך פשוטים..אין כאן ניצחון או משהו דומה..ניתן לנהל ולנתב אהבה ותשוקות כשהן בתוך מערכת יחסים טובה, כל כמיהה אחרת ואהבה את האהבה אין לה בעיניי זכות קיום כלל.
כי מה שלא אישי לא קיים.
כשאני רוצה גבר אני רוצה אותו אישית. ואני לא מדברת על סקס ללא משמעות שמוגדר כך מההתחלה שלו.
ולכן מה שכתבתי הינו בדיוני. לא אישי, לא קיים. לפעמים אני כותבת לשם הכתיבה.
כרומן ביכורים הוא כה היטיב להנעיד ...לנענע...גם אותי...
אני מציינת זאת כי לעיתים דווקא הראשוניות היא החזקה מכל.
אילו יכולנו גם לנוע בזמן ולו רק כדי להכיר את אלו שבחרנו /בחרו בנו...
כמו שהנרי זכה להכיר את קלייר...
אם האהבה היא הגדולה מכל ,כמו שמודגש בספר..
אזי גם אהבתך - געגועייך אליה-השתוקקותך- ינצחו.
משהו שונה, אני לא מחכה יותר
את זה בחרתי להדגיש,
לזה בחרתי להתחבר ולפרגן לך על התובנה.
שמחה בשבילך שהבנת שרק הכאן והעכשיו הם בעלי משמעות..
*
מקווה שרווח לך אחרי ההקאה - סגולה לרזון (לא שאת צריכה דיאטה, חלילה)!
החיכיון הזה.הציפייה.
זה כמו שרשרת של נמלים קטנות.
גוחנות על גחונן.נאבקות בזכרון המחר העתידי.
ובתוך הבטן - הן יודעות את האמת.
מה שנועד להצטרף - יצורך.
שנועד להתפרד - יופרד.
אמנם אני גבר עם ביצים אך כאשר עלמה כמותך כותבת כך
אני מוכן לתרוםלה את ביצתי הימנית.
השמאלית שייכת ללב.זה יכאב מדי.
כן ראיתי את זה אחרי שלחצתי על שליחה...
ידעתי שתעירי לי על זה..
בנתיים הלכתי להקיא מהגועל הנפש שהיה לי...
כשקשה
וואוו...
מבינה את זה.
אני לא משתגעת כלכך מהר..אני נחנקת עם זה בפנים. ואז אני מתפוצצת. ויש הרבה כאוס מסביב.
אבל אני קמה משם חזקה.
אני לא חיה באשליות, את מכירה אותי. אני נמצאת במציאות כל הזמן. גם שקשה לי מאוד.
אבל אחרי כל זה ציינתי בכוונה שהחיים זה כאן ועכשיו!
ולכן גם יכולתי להביא את עצמי להביט היטב במציאות. לסגור אותה הרמטי ולהמשיך הלאה.
כי יש דברים בעולם שבאמת לא שווים את האנרגיה המופלאה הזו.
למיא:
אבל הכמיהה היא היחידה שתרמוז לך מה את הכי רוצה.
הרגש העדין, הנוקב והמציף הזה, הנובע כגייזר קטן ממקומותייך העמוקים ביותר, הוא הסמן לרצון האמיתי שלך.
הדבר הכי קשה בכמיהה, זה שהיא כל כך מכמיהה, עד שקשה לשהות בה לאורך זמן בלי להתחיל להיגנב. עד שהיא דורשת פתרון והקלת מתח כאן ועכשיו!
כמו קטע מוסיקלי.
כמו סקס.
אני חייבת לקרוא את הספר הזה כדי להבין במה מדובר.
התיאור שלך חזק ונוגע (מרגש אפילו, כן כן) ובכל זאת יש בו משהו מאוד מקומם (אותי, רק אותי). כי מה עם הכאן ועכשיו? אני צריכה לאחוז, לתפוס, עכשיו. שנים חייתי בנוסטלגיה. כל שנות הנישואין והאמהוּת חייתי בנוסטלגיה לשנות העשרים הפרועות שלי - וזה היה פאתטי שבחורה בת 30, שעתידה עוד לפניה, חיה בעבר, זוהר ככל שיהיה.
וגם העתיד, בדיוק כמו העבר, לא מוחשי. לחיות בדמיון - את זה אני מסוגלת לעשות טוב מאוד, אבל כבר לא רוצה. בקיצור, קשה לי, קשה לי עם התיאור הזה של הכמיהה. זה רגש מאוד בעייתי, משתק. תמיד מאשימים אותי בהיעדר תקווה, אבל הצד השני של התקווה הוא האשליה, ומעל שתי אלה מרחפת הכמיהה, המרעילה יותר משתיהן, כי היא לא ברורה, ועמומה, וכרוכה באי-ודאות, ואין דבר שיותר מאיים עליי מאשר אי ודאות.
הידיעה הזו מחזקת,
הידיעה הזו נותנת המון.
היא כוח.
יש בזה המון יופי.
מניסיון סרטים פחות טובים מהספרים עצמם.
לא ניתן להכניס ספר שלם לסרט.
ותמיד זה יוצא גרסה מצונזרת ולא מספקת...
אבל אם יהיה סרט בוודאי אלך לראות.
פרט לזה שאני חובבת בדיוני.
לך קראתי יקוזונרית..
מה אני עושה לך?
וואו,ככה, מהספר ? מה יהיה בסרט ,כשתצפי <אולי בעתיד >
כתבת נפלא,
יפה לך הזיכוך !
שבת שלום..בנות ובן..
יוכי- אתה צריך לצייר אותי בהזדמנות..מזמן לא ביקרת אותי.
מיכל- אנחנו יודעות שאנחנו הופרדנו אי שם בעבר שלנו..לפחות יש לנו את ההווה.
בלאקי- פעם נשתה בירה בעיר המרגשת.לא רוחנית מהניו אייג. חס וחלילה.
גאפי- שלך לא יהיו מילים? תנסי את שלי.
לולי- תמיד אפשר לסמוך עליך שתגיעי בזמן למקומות חשובים.
דנה- ציפור הנפש שאת.
יקוזונרית- אולי נפתח מועדון ליפנים שבארץ?
אוריתוש- אכן ספר שנשאר איתך, ועשה לי הרבה יותר מטוב, החזיר אותי למציאות.
טל- תגידי לאן נעלמת? את בטח נמצאת בחורף 2010. אני כבר באה...
כתיבה נהדרת, מחשמלת. אבל הכי זה:
"החיים הם לא בעבר ולא בעתיד, הם כאן ועכשיו.
וזה כל מה שחשוב."
כמה פשוט - כמה נכון.
ורציתי להוסיף, כמה אני נהנית מהצד הרוחני שבך.
אני כל כך אהבתי את הספר הזה, את הרעיון שבו ואת המשחק עבר עתיד הווה
תיזמון זה דבר חשוב....
וההשראה הזאת עשתה לך פה טוב, וגם לנו
:)
אוף - את כל פעם עושה לי את זה
קראתי ורעדתי..
עוצמתי
עוצמתית
מרגש
עמוק
צובט
אהבתי*
גמני.
חזק מאוד, ייחודי, ים של כישרון הבעה.
תודה.