Autumn leaves בגרסת ג'ז נהדר.
אני כותבת לך עשר שנים מוקדם מידי, אתה נמצא בעבר שלי וגם בעתיד שלי. אתה חי בכל התודעה שלי, אני מרגישה את קיומך. ***
אתה ער בשעות הלילה, מביט בחלומות המוקרנים על מסך השמיים השחורים. כשאני מביטה בך נדמה כאילו אתה בתוך בועה שקופה, שקט. כל מה שאגיד, לא תשמע. אתה מכיר את הרגש שלי. אתה יכול לצייר אותו. אני מחכה, שעה הרת גורל. אני קוראת, אתה נושר במילים. ***
צרוב ככוויה על בלוטות הטעם, בתאי הזיכרון. גם בחשכה מוחלטת אדע אותך, לפי השקט. טביעות רגלייך רק הולכות, לעולם לא בכיוון הזה. ניסיתי לנפץ את הבועה. עד שהתעייפתי וכאבו פרקי ידיי. ***
כשאני שוכבת בהמולת הלילה, אני יכולה לשמוע את נהמת המכוניות, צרחות החתולים, את נשימות הכלב, את המחשבות שלי אפשר לשמוע גם. ואת השתיקה הפראית שלך. לא ניתן להתגעגע למשהו שנמצא בתוכך, מתחלק איתך בלב ובריאות, מסנן אותך דרך הכבד. זו לא אהבה ורודה, לא ממוסגרת, לא מתויגת, לא מתוקה, לא מזינה. זו אהבה של אין. של ברירה, של בחירה, של ויתור. אהבה מונשמת. ***
הייתי נוסעת בזמן, עשרים ושתיים שנה אחורה. עשר שנים קדימה. רק בהווה אתה לא קיים, כלומר, אתה שם, בשקט שקוף. אני מלטפת את הקירות, הצבע מכוער ודהוי. אתה ספוג בקירותיי האלה. אני מנשקת את הקירות. פעם, לא מזמן הכרתי אותך. פעם, מזמן אתה הכרת אותי. לא תואמים א ת רצף הזמנים. ***
הזיכרונות מונחים בערמה על השולחן הקטן בפינה, מעלעלת בזהירות, לא לשבור. כמו ערמת עלים יבשים. זיכרון אחד נושר מידי, צף בחדר, אני מנסה לאחוז בו. הזיכרון צנח על כיסוי המיטה, ברגע שהרמתי אותו נקרע הזיכרון לפיסות יבשות. בידיים רועדות הנחתי אותו על דף נקי ולבן, כמו חלקי פאזל קטן. עמלתי שעתיים להדביק אותו כמו שזכרתי אותו. היה זה עבר בודד , אחד ויחיד, מושלם באחיזתו. ***
אתה ואני בזמן אחד, נוגעים גוף בגוף, שלובי אצבעות, מבט ממוקד באישונים וללא מילים מסרתי את כולי, בנתינה מוחלטת, בהתרגשות גועשת, בתשוקה פועמת ואתה, כמו מורעב לקחת הכל, מבטך שוקע בתוכי, ראשי הסתחרר עלי, עוברות בי עשרות מילים להוציא..לירוק, לצעוק, להפר, ללחוש תחדור, תהפוך, תשתול, תמולל,תקמט, תעטוף, תצבוט, תנשוך, תלקק, תמתח, תכווץ, תעלה, תזיין, תגזור, תצעק, תמשוך, תשפיל, תקשור, תצמיד, תכאיב, תשרוף, תקלף... חזק, עוד.. בעדינות אני לוחשת, בעדינות.. אין לי אוויר להעיז, בראש סופרת את המילים אחת אחת. גופי מזמן לא בשליטתי הוא בשקט כובש עד אחרון חלקי, תאי, נשימותיי, מחשבותיי. אני חושבת שהמילים שלי מכסות את קירות החדר..והוא קורא וגומע אותי בשקיקה. ***
הזיכרון מושלם ודבוק לדף הלבן, אני מביטה, מחיאה בגופי את תחושת המגע. עורי מצטמרר. נקבוביות יתומות. עד לפעם הבאה שנשכב פנים מול פנים, עור בעור ואצייר עם אצבע את פניו, חיוך ידבק בחיוך. ***
שוב אנחנו לא ביקום מקביל. אבל אני עוד זוכרת את המבט, מבט אחד בודד מבקש, תחכי לי, אשוב. הדלקתי את הפנס כמו מגדלור, שלא יתרסק בנחיתה בחורף של שנת 2013. ***
עד אז יקירי, אשא אותך על עורפי בקווים חדים בצבע שחור. מטען רגשי מרוכז בברקוד מוצפן. מוגן בקוד שרק אצבעותייך מכירות. אז...אתה תנגן ואני ארקוד. וכל השאר? יהיה שם עברונו לגלות, ישן וחדש. התרגשות לא מרוסנת וניצני געגוע שגדלו פרא. ***
אני מותשת גם מהחום, עייפות טובה. אני נותנת למים לחבק את גופי, נכנסת למיטה נרדמת במהירות ללילה ללא חלומות. משהו שונה, אני לא מחכה יותר. בעתיד אני יודעת שאחייך והוא פשוט יהיה שם. ממש לידי.
****
נכתב בהשראת הספר אישתו של הנוסע בזמן. כשסיימתי לקרוא אותו מצאתי את עצמי בוכה. בכי חזק. מזכך. תחושה חזקה של בדידות חיבקה אותי. החיים הם לא בעבר ולא בעתיד, הם כאן ועכשיו. וזה כל מה שחשוב. |