יצאתי משם, עם הבחור הכי חתיך שיכולתי לדמיין לי.

לא שהייתי חרמנית, אבל אפשר לסכם את החודשיים האלה כמשעממים במיוחד, בקיצור...

התקשרה אליי חברה, לא דמיינתי את עצמי יוצאת בכלל באותו ערב, פתאום מצאתי את עצמי יחד איתה והחבר שלה בפאב השכונתי, לא מפסיקה להזמין צ'ייסרים, וגם הברמן היה נדיב (מאוד). בסוף הם לקחו את עצמם משם. ואני נשארתי לבד עם כל הנדיבות הזאת. בהתחלה לא הפסקתי לפלרטט ולהתגרות בו. אבל לקראת סוף הערב כשהבנתי שאני והוא - זה הולך להיות, פתאום התחלתי להיות קצת פחדנית, ושוב, אולי זה החודשיים האלה שאשמים בכך.

בכל אופן היה מדהים, גמרנו אצלו בדירה, ובאמת שזה היה משהו אחר, אחר לגמרי.

לא קורה לי שאני מסכמת ככה ערב חמישי רגיל, אבל באמת, בחור עם כזה קסם ויופי, כבר מזמן לא פגשתי.

למחרת הוא קם לבד, אני נעלמתי עוד בשלבי שריקות הציפורים על העצים. כזאת אני, לא רוצה להתרפק על טוב מדי, מהר מדי. דפוקה נו, מה לעשות...

הוא התקשר למחרת בערב, יפה שהיה לו האומץ, לא כל הגברים חארות אותו הדבר.. נפגשנו עוד באותו הערב שוב, מחוייכים יותר, מבויישים יותר והרבה פחות שתויים ושטותיים.

היום אחרי פחות משבוע, כבר לא מעניין אותי. עברתי הלאה, הוא נראה לי אדיוט, ילדותי, ילד של אמא ובעיקר תפרן.

נו, מה לעשות, יש דברים בעיר הזאת שקשה להיתעלם מהם.

לא רוצה להית רווקה נצחית, אבל גם לא לגדל איזה פודל. מצידי שיהיה דוברמן לפחות, לא רוטווילר לא אמסטף, אבל גבר!