נזכרתי. פעם הייתי נשואה.

פעם היה לי ולאקס-בעל שלי, רכב מזורגג משנת קום המדינה, יד תשיעית מעובד מדינה זר, שאת שם המדינה הזו לא אזכיר כאן כאות כבוד והדר.

הרכב ליווה אותנו בימי הגשם הקרים, כמטרייה על גלגלים.

כשהיינו נכנסים לתוכו, לאחר מבול חורפי קצרצר, הייתה רצפת הנהג מהולה במים, ורק חסר היה שהגג יעוף ונישאר עירומים על גלגלי מצוקה.

יום בהיר אחד, לאחר ששבתי מעבודתי, רוכבת על רכב-המטרייה הזה, נזכרתי לפתע שאין חלב בבית.

הוא- אהב לשתות נס.

אני- חיכיתי לנס.

אחזתי את מושכות הרכב ונסעתי אל הסופר השכונתי, בקריית ביאליק צפופת האדם והבהמה, סופר הקרוב מרחק הליכה מביתנו המשופץ והכחול(אני חובבת כחולים. לא. לא אלה. אתם והדימיון שלכם...טוב. קצת).

החניתי את רכב המטרייה, פסעתי אט אט אל סופרינו הנודע ורכשתי לי בחדווה קרייתית מספר פריטי עונג למקרר ביתינו.

אחרי מספר שעות, יושבת בסלון הבית המשכנתאי, פונה אלי האקס-בעל ושואל בעדנה היכן חניתי את הרכב.

עניתי לו. שאני לא זוכרת.

אקסי ירד במדרגות הבניין, שתי קומות, ומחלון הסלון שלנו ראיתי אותו מנסה לאתר את רכב האספנות שלנו, היוקרתי עד כאב.

ארבעים דקות הוא חיפש אותו, ומטרייה? אין.

בדקה הארבעים ואחת הוא עלה הבייתה וצלצל מיד למשטרה.

 "שרון- גנבו את הרכב", אמר לי ולחץ אדיר נראה על פניו.

חמלה עברה בי כשחשבתי על אותו גנב אומלל. מה עבר בראשו של האידיוט? לגנוב רכב-מטרייה משנת קום המדינה? פאק. כנראה אבדה תקוותו.

ואנחנו? עוד לא אבדה תקוותינו.

איש המשטרה שענה לאקס-בעלי, הודיע לו שיערוך חיפושים אחר הרכב המופלא שלנו.

חמלה עברה בי גם על אותו שוטר.

דביל. לך תדפוק קנסות במקום להחזיר חרטטה ליושנה.

עבר יום.

עברו יומיים.

ורכב האספנות לא הגיע אלינו.

חלומות, פנטזיות, רצון עז לפוגשו בשנית- היו מנת חלקינו ב- 48 השעות הללו.

ואז- זה קרה.

טלפון.

באיטיות מהפנטת של סרטי אימה זולים, הרים אקסי את הטלפון.

פניו הפכו לבנות, קפאו במקומן, עיניו מצמצו חמש פעמים ולאחר שתי דקות הקשבה, הוא סגר את הטלפון והביט בי בחדווה:

"מצאו את הרכב! הגנב השאיר אותו ליד הסופר! אידיוט...".

המומה כביום היוולדי, פעורת פה בשרני ועיניים חומות דבש, החלו להגיע אליי מחשבות וזיכרונות יום השלשום.

"אמממ... אני ", מלמלתי.

"מה?", שואל אותי אקסי בעודו חותך אבטיח ובולגרית.

"זאת אני. אני החניתי שלשום את הרכב בסופר וחזרתי ברגל".

הבולגרית נפלה מידיו על הרצפה והאבטיח נחתך לבדו לחלקיקים אדומים.

מיד הוא חיבק אותי ואמר בערגה:"טוב. אף אחד לא יידע על הסיפור הזה. אני שומר על זכות השתיקה עד יומי האחרון".

אחרי מספר חודשים התגרשנו. אבל לא, לא בגלל רכב-המטריה. תירגעו.

אני, רכשתי מאז כבר שלושה רכבים, ומעולם לא החניתי את רכביי בסופרים הקרובים למקום מגוריי.

את רכב המטרייה מכרנו אחרי חודש ב- 2000 ₪.

מה שכן, עד היום אני בודקת את רצפת הנהג לאחר גשם חורפי קצרצר ומחכה שאולי, אולי באחד הימים, אפגוש את עובד המדינה הזר שמכר לנו את החרא הזה.

אחרת איך אפשר להסביר את השכחה ההזויה הזאת?

הרי זה רק בגללו.

ברור. רק בגללו.