מסתבר שלקבל תשובות שליליות זה לאו דווקא רע. לפחות כשמדובר במחלות. אוקיי, מחלות סופניות בעיקר. אבל בואו נשאיר את האופטימיות ליום אחר. לא שהייתה לי בעיה לקבל בחיים את הכל בקלות על מגש של אקסטרה זהב עם ציפוי קראנצ'י קראסט מכסף ופצפוצי יהלומים, אך לצערי הרב זה לא המקרה. וזה לא שיש לי בעיה להילחם על מקומי ועל נוכחותי ועל כך שמגיע לי להיות חלק ממשהו שאני חושב (משמע שOBVIOUSLY אני צודק!) שמגיע לי להיות חלק ממנו. אבל הבעיה היא, שהבנתי שלאנשים הרבה יותר כיף להגיד לא, לפני שהם בכלל בודקים את האופציה להגיד כן. 

הרבה פעמים גם זמרים וגם תסריטאים מוציאים לאור את יצירותיהם אחרי תקופה ארוכה של עבודה, כיוון שהתהליך גיבוש החומרים היה ארוך וקשה, או שהכתיבה לקחה זמן וגיבוש הנושא התעכב וכל מיני תירוצים מרגשים ונוגעים ללב מסוג זה. ואני מבין. אבל להיאבק על משהו שכבר מוכן וכתוב, ורק רוצה להיקרא או להישמע, ולא מקבל את המבט והיחס... זה אני לא מבין. 

אפשר להגיד הכל על המקצוע. שהוא קשה ואכזרי וכל מיני מילות פיראטים כאלה חשופות חזה עם עגיל חישוק באוזן. אבל יש הבדל גדול בין לא להצליח לפרוץ כי פשוט זה לא זה. או לא להצליח לפרוץ, כי הוכתרת להיות מלך האוויר הבלתי הנראה של מדינת ה"תעברו דרכי, גם ככה אני שקוף ושיר הנושא שלי הוא מר צלופן משיקאגו – עכשיו ולתמיד בברודווי ובווסט אנד".  

יצא לי בכמה שנים האחרונות להגיש תסריטים לנבחרת מכובדת ביותר של אנשי מקצוע. למשל, אחראי מחלקת דרמה באחד הערוצים קיבל ממני תסריט שכתבתי, ואף יצר איתי קשר והתלהב, ואז פשוט נעלמו עקבותיו מספר ימים אחר כך. רשת טלוויזיה נוספת קיבלה תסריטים שכתבתי, ומספר ימים לאחר מכן הם התקשרו לומר שמעולם הם לא קיבלו כמות כל כך גדולה של תסריטים מבן אדם אחד ושזה יעבור לקריאה, אך שם גם עקבותיהם נעלמו. סוכנות מיוצגים נחשבת קיבלה ממני תסריטים וסיפורי ילדים שכתבתי, ושם זכיתי לתגובות אוהדות סטייל "דבר כזה אני לא יכול להגיש לרשת או קשת!" כששאלתי למה, זכיתי לתשובה מנומקת היטב "מה למה, אני לא יודע, אני לא תסריטאי.." המממ... אז מה בדיוק הבעיה בתסריט אם אתה לא תסריטאי??? מר מבין כל דבר??? או שאולי אני הוא קשה ההבנה. 

חברים המליצו לי על סוכן נוסף שמייצג תסריטאים. פניתי גם אליו. לקח לי שנים ליצור קשר כיוון שבכל שיחת טלפון מעביר אותך מענה קולי למספר חדש, שמעביר אותך למספר אחר, שמבקש ממך ליצור קשר בSMS. אז הצבעתי למארינה מקסמיליאן בלומין! בסופו של דבר עברתי את המבחן בהצלחה והסוכנות יצרה איתי קשר וביקשה ממני לשלוח קורות חיים. אמנם כבר הכנתי את החומרים שלי מודפסים, ערוכים וכרוכים היטב. אך אוקיי. ביקשו קורות חיים - אשלח קורות חיים. בינתיים כנראה שנמנמתי חודש, כי תשובה לא נשמעה. שלחתי מייל נוסף לסוכנות וקיבלתי תשובה שזה לא יילך, כי יש עומס לקוחות בסוכנות. עכשיו, אם אינני טועה, אתם אלה שביקשתם שאשלח קורות חיים. אלא אם כן אתם בקטע של להשלות את העולם, אבל זה נראה לי כמו סימן שיש אופציית קבלה. וגם אם קורות החיים לא נראו לכם, נגיד מפאת חוסר ניסיון.. WELL, אתם אפילו לא קראתם את החומרים שלי! אז על סמך מה בדיוק אתם שוללים??? תהיו מקצועיים כמה שתהיו, לעולם לא תדעו את כישרונו של אדם בלי להיווכח בכישרון! בין אם יש או אין. 

גם כשהצעתי רעיון למגאזין חדש, למעצמת מגאזינים מטורפת, אפילו בלי לשמוע את הרעיון, בוטלתי ונופנפתי לשלום. ומאוד מקובל בעיני שכרגע אין צורך, או שאדם לא מוכשר מספיק, או כל אופציה אחרת. אבל לא מקובל בעיני, שאפילו לא הקשבתם להצעה עצמה. ואם אני האחד ממיליון הבא שיביא את הדבר הבא? אם..  

אין ספק שסיפורים מרגשים כמו הצלחתה של קרן פלס והקריירה של עדי אשכנזי לאחר המון אכזבות וחוסר אמונה מאנשי המקצוע, מאוד מעודדים. לא שחשבתי או תכננתי שהמאבקים בחיים הם רק שלי ושלי בלבד, אבל מעודד לדעת שסופים טובים קיימים, ושאנשים חזקים שחושבים שיודעים הכל (בייחוד כשהם מבטלים כישרונות על הסף) גם יודעים לטעות ובגדול. 

ולכן חשוב לי לסיים בסיפור מרגש שמוכיח שמשפחה היא מעל הכל. שלחתי את הסקיצות של השירים שלי לקרוב משפחה שלי, שאמר שהוא מכיר אנשים ואולי הוא יכול לעזור לי בכך שיעביר את שיריי  לאנשי מקצוע. שבועיים מאוחר יותר בעודי מנמנם לאחר יום עבודה ספרותי במיוחד, צלצל פלאפוני בקולה המענג של מאריה קארי. כשעניתי גיליתי להפתעתי את קרוב משפחתי בצידו השני של הקו. הוא אמר לי במילים אלה שצלצלו בביטחון ובתענוג: "שמעתי את השירים שלך. לא אהבתי אותם. הם לא מי יודע מה, ולמען האמת זה פשוט לא זה ולכן אני לא יכול להעביר את זה לאף אחד. אולי תלך לכוכב נולד שם ילמדו אותך משהו."  

בטח בצוואה שלו אני כבר לא אופיע. פתאום המחלה הסופנית קורצת יותר מתמיד. וזה לא שאני מרחם על עצמי, מה שבוודאות אומר שאני מרחם על עצמי, שלא יהיו פה טעויות – כי אני לא מרחם על עצמי, שזה לגמרי אומר שאני מרחם על עצמי. אבל לא. אני לא..