אופק הנר כממנטו-מורי הוא נתיב העתקת זמן עבר אל הווה המאפשר שחרור שאין בו גאולה. הצבעה על קיומו של ה"אני הזוכר" כמכלול של תופעות ואירועים היא תופעה פרוידיאנית ביסודה. היא גם תופעה של תרבות של המודרניזם בסוף המאה ה - 19. במושגים של היום, מדובר בהחייאה של מושג שנחשב כמת - הסובייקט. (הסובייקט כמקור כושר ויכולת הכרה של הנשגב כתודעה היסטורית.)  היכן עניינה של התרבות העכשווית בשאלת הבירור מחדש של הגבול בין היחיד לבין העולם? האם קיימת האפשרות לחידוש של המרחב של בין פעילותו של הקונקרטי לבין המטאפיזיקה? התת מודע הפרטי והתת מודע התרבותי מועלים לפגישה עם הצופה, על חשיפת האני-עצמי כגוף, כתנועה, כנוכחות - כמחשבה. ממנטו-מורי מתבטא בכוחו האינטואיטיבי ובזיכרון אודות היכולת שלנו לחוות כיום מחדש את הנשגב. הנשגב והיפה טעון באמונה וברגשות עזים אל מישהו או משהו אהוב שאבד. זהו יסוד הקיומי כאן בישראל - הן בממד ההיסטורי שלה והן בממד חלל אמנותי-הקשרי המאפשר פתיחת דיון מחודש בשאלת המהות והתכלית. יחסי מסמן-מסומן טעון בזיכרון הקולקטיבי אשר מייצרים כוחות אפקטיביים לנוכחות חוזרת. באמצעות אסוציאציות של ייצוג היסטורי, האמנות מסומנת כמערכת יצירתית, שהמניע המרכזי שלה אינו הטיעון האסתטי אלא שכלול של טענה במישור הקיומי/מהותי.  המיניאטורות מרכיבות מוליך העובר מהמלאכותי (העשייה האמנותית) אל עבר החיים עצמם, אל החוויה הרגשית המרחיבה את גבולות התודעה ואת גבולות האמנות בתקופתנו. ממתחים אינטלקטואלים בהווה הנובעים מעומס הסימונים והמידע לרפלקסיביות של הקיומיות - חרדות, שמחות, שעל גבול הכאוס הרגשי. אופק הנר כממנטו-מורי משמר תודעה וזיכרון של עשייה שקופה והיפנוטית. אנחנו מביטים בנרות באינטימיות ובאינטנסיביות של החיים השמורים למצבים רגשיים חיצוניים, מועלים זיכרונות אל משהו ראשוני המתחלף לתחושה של התבוננות אחרונה. קריאה כפולה.  הזיכרון האישי מובילה לדה-קונסטרוקציה של העבר. כשהשאיפה מתממשת אנו חווים את נוכחות ההווה. הזיכרון הוא יסוד פעיל המניע את האמנות ואת החיים כאחד, כוח מאגי וגם כוח פורמאלי. כוח מושגי שפועל כחלק בלתי נפרד מזרם התודעה הטבעי. הציורים משמשים כמסגרת ופורמט מוחשי לאותו זיכרון בלתי ניתן למימוש: מיתוס הילדות, המיתוס האובססיבי של הזמן האבוד. הפורמט המוחשי (הציורים) מעלים על פני השטח את הגעגוע העמוק של החסר... ממנטו-מורי השחרור שאין בו גאולה.