אז מה אם זה לוקח לי זמן? מי אמר שיש לו את הנוסחה ל"כמה זמן לוקח לסיים תהליך",.אם בכלל, למשל תהליך האבל שלי. מה, אסור לי להתאבל? הסביבה קובעת. כן. אנשים שלא איבדו את בן זוגם בפתאומיות, שנלקח מהם ככה ע"י המוות. להם זה נראה כל כך פשוט. בטח.," תהיי חזקה. את לא יודעת כמה שאת חזקה,. ומאיפה כבודו יודע שאני חזקה. הרי אנו מכירים חדשים מעט, וגם אלו שטחיים למדי כי הוא פוחד להתחייב. "את חיה בעבר. עוד אוהבת אותו. ". ומה אתה חושב? התחלת מערכת יחסים אתי, ואתה פוחד שיש לך מתחרה. לקחתי אותך לבית הקברות, ראינו את המצבה שלו ביחד. עשיתי זאת כדי שתראה שהוא, כבר לא קיים.חשבתי שכשתראה שאני משתפת אותך בסיטואציה הזו תבין עד כמה חשוב אתה לי. אפילו הוצאתי את כל הבגדים שלו מהארונות ומסרתי לתרומה, ואתה בשלך. ואולי כל זה תירוץ מצוץ מהאצבע בשבילך, כדי לומר לי בעצם שאתה לא רציני ולא בא לך להשקיע בקשר שלנו. האמת, יקירי, שדי התעייפתי ממך. תראה, אחרי שחווים אבדן כזה לא כל כך מתחשק לשחק בכאילו. כשרואים את המוות מקרוב, רגע יש, ופתאום אין, זה די מזעזע לשחק ברגשות. אולי אני טועה, ואולי כרגע עדיין הקלות הבלתי נסבלת של הקיום לא הגיעה אליי. מצד שני ייתכן שגם לא תגיע, כי אני יודעת שאהבה היא טעם החיים שלי, וכל עוד נשמה באפי אתייחס אליה בכבוד הראוי לה. ואתה מוזמן מבחינתי ללכת לשחק במקום אחר. תשתדל רק לבדוק לפני כן מי השותפה והאם בא לה לשחק גם כן. ברכה שלוחה ממני אליך שתמצא את המתאימה לך ביותר. כי לגעת בעצב אני כבר יודעת. אני מקווה שהאהבה הבאה תהיה שמחה וטהורה. אתה יודע שציניות זו אלימות גם כן? וכן. אני יודעת שאני חזקה. דרך אגב, בהרבה יותר ממך. אינני מתכחשת לרגשותיי ולא פוחדת מהזמן שלוקח וייקח ... עדיין אוהבת אותך, אבל כרגע עוזבת. |
תגובות (4)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
מעולם לא מסיימים תהליך שכזה....
המשיכי לאהוב את בעלך המנוח..היום זה כבר בדרך אחרת של זכרון....
עם האהבה הזו המשיכי לחיות
ובלי חשבון לאף אחד.
אני איתך
קראתי את דבריך ואם יורשה לי לומר (כי אני חדשה כאן):
רק את תקבעי לעצמך את לוח הזמנים של אבלך.
יום אחד,כמאמר הקלישאה,יגיע זה שאיתו תרגישי בנוח כל כך שלא תצטרכי להסביר שום דבר.
מחזקת אותך בדרכך.
אריק היקר
תודה על תגובתך
אלו החיים שלנו
כל דבר בזמנו והכל לטובה
קראתי בהתרגשות את הפוסט שלך. אמנם סיפור השכול שלנו שונה מאוד, אני אח שכול, אבל אני עדיין לא סיימתי את "התהליך" שלושים שנים אחרי.. ויש לי ידיד שהסבל שלו כל כך נורא שלפעמים הוא מאשפז את עצמו, בחיי.
אין חוקים, אין כללים ואין כלום.