עבר עלי שבוע קשה. עומס בעבודה, עבודה עד השעות המאוחרות. שלומי, השותף שלי, יצא לנופש. נותרתי השבוע לבדי וכל התקלות האפשריות, נחתו דוקא השבוע. יצאתי בכל בוקר בשעה 6:00 בבוקר וחזרתי לקראת 22:00 בלילה. טירוף ממש. הגעתי הביתה, מקלחת, נשיקת לילה טוב ולמיטה. רעייתי היתה מסתכלת עלי במבט מופתע: "מה קורה? חוזר מהעבודה ישר לישון"?  הילדים הקטנים כבר ישנים. לא ראיתי אותם שבוע...

זה התפוצץ ביום חמישי. חזרתי הביתה "מוקדם". 19:00. באמת מוקדם. עוד היה אור בחוץ...

סיפרתי באחד הפוסטים, שאני מדריך אופניים של קבוצת נערים עם פיגור שכלי. בסוף השבוע, היה אמור להיערך קומזיץ עם הנערים. התכנון היה, שיפגשו בערב במשק  של אחד ההורים, יתארגנו לארוחת ערב, שינה בשקי שינה ולמחרת בבוקר, טיול אופניים בשטח. כמה התכוננתי לאירוע. הגעתי מוקדם הביתה. החלטתי להניח את הראש על הספה לחצי שעה, וליסוע לקומזיץ.

התעוררתי בבוקר. במיטה שלי. (איך ומתי הגעתי לשם"?) נראה כמו סימן שאלה מהלך. כבר לא ישן אבל עדיין לא ער. הורי הנערים לא ידעו מה קורה איתי. לא הודעתי שאני לא מגיע. הנערים וההורים מחכים לי ואני? שקוע בשנת ישרים...

בבוקר, יוסי, אחד ההורים, דפק על דלת ביתי. יואב ניגש לפתוח את הדלת. "אבא, בשבילך". קמתי חצי מנומנם. קורי שינה בעינים. "דאגנו לך. אני שמח שהכל בסדר ולא קרה כלום". בדקתי את יומן השיחות בפלאפון. כמה שיחות.... התקשרתי להתנצל שלא עניתי כי נפלתי לשינה עמוקה...

אתמול, השלמתי מעט שעות שינה. חשבתי כך. נרדמתי בתחילת שידור הטור דה פרנס היומי ב- 23:00 בלילה. כל כך רציתי לראות מה קרה בקטע השביעי של הטור. אני משתדל לעקוב כל יום. איזו אכזבה שנרדמתי... 

קמתי בבוקר כהרגלי. 4:30. קרירות נעימה בבית. כולם ישנים. שקט של יום שבת בבוקר. מבט מהיר על האופניים. "אתן לכם מנוחה היום. היום, יום לילדים". עוד מעט יתעוררו המלאכים הקטנים ואקח אותם לטייל. שלא ישכחו שיש גם אבא...

הולך להיות יום של כיף! כמו השיר.
הצעות מעניינות לבילוי עם הילדים, יתקבלו בברכה....