לדודה חנה היה רעיון טוב. בשבעה עשר באוגוסט, חבורה של זקנים תעטוף את דרור כחגורת בטחון, ותעבור איתו את הגבול. היא ניגבה את שמן המכונות מידיה בסמרטוט כמעט שחור לגמרי כשהסבירה לגונק שלא מעניין אותה אם דרור יסכים או לא. "הודעתי כבר לחברות שלי מהקיבוץ, הם ג'דאיות אחת אחת, ויש את סבתא שלך שהיא חלק מקבוצת מיטיבי לכת וגמישי יעד..."

"מזתאומרת גמישי יעד?"

"זה אומר שלא אכפת להם לאן הולכים. הם גם לא יודעים לחזור. ראיתי שהם כל כך נהנים לצאת לטיולים שלהם אז מצאתי להם מלווה, גולדנית מקסימה שקוראים לה סטלה. כשהם רוצים הביתה, היא מחזירה אותם. יש רק בעייה אחת: היא אוהבת להתפלש בבוץ ולכלוך, והם עושים אחריה כל מה שהיא עושה, אז את יכולה לתאר לעצמך באיזה מצב הם חוזרים..."

"יש לי עוד רעיון," אמרה גונק, "אני אתקשר לסבתא ברטה של דרור. נראה לי שאחוז גדול מהחברות שלה בבית האבות לאמהות 'אחוזת תזזית' ירצו גם לבוא. חלק עם הליכונים וחלק - המטפלים שלהן יסיעו את הכסאות גלגלים. לא בעיה."

"כן, זאת תהיה יופי של אופרציה. תסמכי עלי, אני אארגן את ההסעות ואת ההשגחה הרפואית. חשוב מאוד."

"ושלא ישכחו כובעים ובקבוקי מים. יהיה נורא חם." הוסיפה גונק.