כבוד.
מה המשמעות והציפייה מהמילה כבוד?
כבוד זו מילה, שבעקבותיה באה הציפייה של בן האנוש כיחיד ו/או החברה, להתנהגות מסוימת מבן אנוש אחר כיחיד ו/או מהחברה.
המילה כבוד נזכרת אצל בני האנוש כיחידים וגם אצל עמים, קהילות, עדות, דתות, כתות, חברויות, קבוצות ואף אצל ארגוני פשע, שמשתמשים במילה לשם קוד התנהגותי מסוים, שיוצר תרבות שמשקפת אורח חיים.
מערכת זוגית שמבוססת על כבוד ולא על הבנה, אמון, נאמנות ושיתוף לשם מימוש מטרה משותפת, יוצרת מתחים רגשיים ואף חיכוכים פיזיים, שמובילים לסבל ואף לפרדה והתפרקותה של הזוגיות.
הפרוש למילה כבוד נובע מהצורך, מהנזקקות ומהציפייה של בן האנוש להתנהגות מסוימת מאותם הגורמים שציינתי, שתגרום לו להרגשה אישית טובה.
כלומר, ההתייחסות לכבוד כקוד התנהגות היא רגשית, אמוציונאלית, והיא אינה יכולה להיות עניינית, כלומר רציונאלית.
התרבות שמשקפת אורח חיים, שבמהותה קיים דפוס התנהגות שמטרתו מימוש הכבוד, תרבות זו יוצרת היררכיה ומעמדות, ולכן לא יכול להיות מצב שבו בן האנוש יהיה חופשי ויממש את רצונותיו, ולכן גם לא יכול להתקיים במציאות כזו אורח חיים רגוע ושלוו מבחינה חברתית, אלא דפוס התנהגות אמוציונאלי שבסיסו אגואיזם, אינטרסנטיות ומניפולטיביות שמשקף את רמת המודעות של בן האנוש בעל האגו.
לכן, הסיסמאות כמו:
כבוד האדם וחירותו, כבוד מעלתו, לתת כבוד, איש של כבוד, אות כבוד, בית הכבוד, כבוד הרב ועוד... שהם במסגרת חברתית שבבסיסה נמצאת המילה כבוד, סותרת ואף מטעה את האמרות לחופש, חרות, ומציאות רגועה ושלווה, כיחיד וכחברה.
כתוצאה מהצורך והנזקקות הרגשית להשגת כבוד, אנשים מוכנים לעשות הכל, אפילו להביא את עצמם עד למצב הכי קיצוני של רצח.
מסקנה:
כבוד יוצר צפייה לקוד התנהגותי אצל דורש מתן הכבוד, קוד התנהגות שמטרתו לגרום לו להרגשה חיובית, כשהצפייה היא לקוד התנהגותי שמטרתו היא לגרום לו להרגשה טובה בלבד, לכן לא יכול להיווצר מצב, שההתייחסות תהיה חברית ועניינית.
התייחסות חברית עניינית, צריכה להתרחש מתוך הבנה ולא מתוך הרגשה בחיפוש אחר הכבוד.
כלומר, מתוך רציונאליות ולא אמוציונאליות.
סיכום:
האנושות כיום בנויה ברובה על מתן של רגשי כבוד.
מתן רגשי כבוד, שנעשה מתוך צפייה לדפוס התנהגות בעל קוד מסוים, שנובע מתוך הצורך והנזקקות רגשית חיובית לשם ההרגשה הטובה, אינו יכול לאפשר לבן האנוש כיחיד וכחברה את החופש, את החרות, את הרוגע ואת השלווה, שיכולים ליצור ולאפשר את מערכת היחסים שהיא נטולת אגו.
לכן, האמרה כבוד האדם וחירותו סותרת את עצמה.
כבוד וחירות הן שתי מילים בעלות משמעות מנוגדת ושונה אחת מהשנייה.
כבוד לא יכול להעניק את החירות, כלומר את החופש.
חירות של היחיד ו/או החברה לא יכולים להתבסס על דפוס התנהגות של כבוד, שנובע מתוך צורך ונזקקות רגשית אישית, אגואיסטית, אינטרסנטית, שמושג באופן מניפולטיבי של דורש מתן הכבוד, וכל זאת לשם ההרגשה האינדיבידואלית אשר תגרום לו להרגיש טוב עם עצמו, ורק כדי שהוא לא ירגיש רע עם עצמו.
רק כאשר בן האנוש רגוע, כלומר כשהוא אינו מייצר ומפעיל את רגשותיו הפנימיים גם לא את ההרגשות החיוביים שגורמים לו להרגיש טוב, כמו: אהבה, אושר, שמחה, צחוק, הנאה, יצר מיני ועוד, וגם לא את הרגשות השליליים שגורמים לו להרגיש רע, כמו: פחד, חרדה, כעס, דיכאון, לחץ ועוד, מצב זה מאפשר לו לנטרל את עצמו מהנדנדה הרגשית, מהזיגזג הרגשי, שנע בין הרגש הטוב לרגש הרע, ובכך להיות מחובר לעצמו, לאני העצמי, לזהותו האמיתית, ואז היכולת שלו לתרגם את המציאות האמיתית שבה הוא נמצא ושבה הוא חי יכולה להיות ברורה יותר, שפויה יותר.
המסר במאמר:
בן אנוש רגוע, אינו צריך ואינו נזקק רגשית לאנשים שיעשו לו כבוד, וזאת בשביל להזין לעצמו את האגו, בכדי שהוא ירגיש טוב עם עצמו, כי בעצם הוא מרגיש רע עם עצמו, לדעתי.
יוסי קרמר מייעץ ומכוון למודעות עצמית והתפתחות אישית.
לבלוג שלי http://blog.tapuz.co.il/yosikramer
טלפון 048224276.
|