לבנות, להרוס, לבנות.... לבנות, להרוס, לבנות.... משחקי ילדות, דיאטה, מערכות יחסים... אושר ועושר, קריירה, ושוב מערכות יחסים... לבנות. להרוס. יום יום אני רואה את הריקוד הזה... שמות אחרים, עיניים. גם קול. וגם הפרטים. רק הריקוד אותו הריקוד. לבנות-להרוס-לבנות-להרוס-לבנות... האם זה ייעצר כאן? ב"לבנות"?
האיש הזה עליו מסופר היה בונה גם בחייו. זה מה שהוא בחר לעשות בחייו. לבנות. בתים, בניינים, גנים, מפלים, בריכות ומנורות גם. ועוד כל מיני, כיד הדמיון הטובה עליו. והיד - היד היתה טובה אליו עד מאוד. ברוך כישרון ויכולת גם, בנה ובנה ובנה... ואולי בנה כי בא מתוך ההרס? לך תדע... אולי... ברוך היה גם בלב זהב. לב ה - זהב היה לו. מן לאבה כזו נוזלית ורכה וזהובה שבעבעה לה מתוך תיבת האוצר בה שוכן ליבו הזהוב. מכסה התיבה היה פתוח לרווחה והלאבה החמה צבעה בזהב והמיסה כל דבר שפגשה בדרכה. נשים התחלפו באישה האחת, הילדים באו וגדלו וחייו התנהלו להם ככה, על מי ה - whatever . עד שנגמר. ואל תשאלו אותי מה ולמה כי גם אני לא יודעת יותר מכם אפילו שאולי אתם חושבים שאני צריכה. נגמר ודי. נגמרה האישה ואחרי כך וכך נגמר גם כל מה שהכיר כחייו. ולא שחלילה קרה אסון בריאותי או מה. ביום אחד מצא עצמו הבונה במקום אחר, שכבר שכח מהו. הלכה השליטה, הלכה השגרה, הלכה הנוחות שבביטחון. "המלך מת!" - קרא הכרוז והבונה שמע אותו היטב. המלך מת. בר מינן. טוטל לוסט. רק שביגונו המר, באבלו הכבד פספס הבונה את המשך המשפט... "יחי המלך החדש!!!" טרח הכרוז וקרע את גרונו. "יחי המלך החדש!!!" הכריז בכל כיכר ובאוזני כל מי שהסכים לשמוע. וכוווווולם סביבו שמעו. כוווווולם... חוץ ממנו... ניסו להסב את תשומת ליבו, ניסו להעיר, להאיר גם - אבל הוא בשלו. המלך מת. כבד האבל. שלא נדע. והכוווווולם - הם יש להם מספיק משלהם, כמה אפשר להתעקש, אז התעייפו כולם להזכיר לו כי הוא חי. מאוד, תודה לאל. אבל מי אנחנו כי נשפוט... לאט לאט באה הפרנסה במקום החדש. באו גם הנשים והלכו. רק ההכרה התעכבה לה, הולכת לה סחור סחור מסביב. קופצת לרגע - ועפה לה שוב. לא יכולה להישאר. לא רצויה היא כלל ועיקר. הבונה מתעקש לעמוד עם כל רגל על סירה אחרת. מתעקש לקרוא למקום ההוא שנגמר "בית". מתעקש לחיות על מזוודה במעונו החדש. מעונו, כי לא מוכן לוותר ולקבל את המציאות, ולקרוא לו "ביתי החדש". "אצלכם" הוא קורא לו. מתנגד בכל כוחו. וההכרה? היא מה'כפת לה גם היא. מנסה ומרפרפת הלאה, איפה שהיא רצויה... וגם צר עליה המקום, על ההכרה. איך, איך צר? - תשאלו בצדק. ומה עם תיבת האוצר הנפלאה, מה עם לב הזהב הנהדר, איך צר, איך?! ככה. התיבה פיתחה לה תכונות חדשות. הסתגלות או מה, יו נואו... היא הלכה ונסגרה. לא, לא לתמיד, כי לך תשאיר לאבה אוהבת ומבעבעת בתיבה סגורה, אפילו אם היא תיבת אוצר. פיצוץ אטומי בוא יבוא. תיכף ומייד. אז היא למדה להפתח רק במקומות הבטוחים. כאלה שהוא בטוח לא יכול להרוס. כאלה שבהם הוא תמיד יוצא הגדול מכולם. כאלה, שלא דורשים מי יודע איזה מאמץ, או לפחות לא מן הסוג הדורש שינוי. רק הרבה מילים וחיוכים ויצירתיות מפורסמת שלו, שהיא המאמץ האהוב עליו מכל. נו, ומה לא בסדר בזה? - תשאלו. וואלה... שאלה טובה... ומה בטוח בחיינו, אני שואלת אתכם שאלה בחזרה? מה, תגידו לי אתם, בטוח?! אז זהו, שכלום. אתם צודקים, כרגיל. אבל לכו תגידו לו, לבונה ההורס, כי כל הפטפטת הבלתי פוסקת לתוכה הסתחרר בחושך שירד עליו, כל ה "פרפטום מובילה" - היא פאטה מורגנה של דמינו העייף... ושהוא פשוט צריך להסכים להדליק את האור ולהתעורר. או ההפך. להתעורר ולהדליק את האור. נו, לכו תגידו לו, נראה אתכם, כמה קל לכם לדבר... אז כשהלאבה הזו, משקלה בזהב, זו המשתוקקת לכלי הכלה מופלא ויקר כמוה, כשלאבה הזו רואה צנצנת - הוא זולגת לה בחדווה מתוך התיבה. שופעת. מייד ותיכף. בלי לחשוב. מחיות הכפיים מזכירים את תהילת המלוכה, מחזירים לרגע את הבטחון האבוד. אבל בבאמת לאבה הזו שמשקלה בזהב פשוט רוצה כל כך להיות אסופה ומכורבלת ומלוטפת ואהובה. בבטחה, בכלי המתאים, בשקט, שהיא לא ממש מכירה - אבל יודעת בחושיה הפנימיים שזהו ה דבר... מתביעה את הצנצנת ומתייבשת. ומתייאשת גם. אבל מייד מנסה שוב כל צנצנת חדשה. סדוקה, חד פעמית, אפילו כזאתי בגודל דוגמית. ומתייבשת ומתייאשת שוב, אבל לא, לא מודה. כי היא הרי זאת מליבו של השורד האחרון. זה המוהיקני. ואגב, לא התכוונתי לנשים דווקא. באמת שלא. סתם, לאנשי ה"סתם" התכוונתי ב"צנצנות". הרבה אנשי הסתם זכו לרחוץ בלאבה הנהדרת. ככה. סתם. גם כי למה בעצם לא, וגם מחלקים פרסים שווים. וגם המוני כאלה השווים באמת, כולם רק כאלה מפעם, שאפילו שלא כולם פרעו את השטר - לפחות לא יצרו אחד חדש. כי פעם, כך אומרים, פעם הוא היה אחד שיודע. רק שהוא שכח. שכח שהוא כזה. ובינתיים באה גם האישה. זאת, שבאה בשביל להישאר. אם תשאלו אותי - לא באה. נשלחה. זה הוא שדלה אותה בעין חדה ומדויקת. דלה כחסד גדול, לה ולו, כמתנת האהבה המופלאה אותה שלח אליהם האל הרחום, האל כל יכול שערסל את האיש בזרועותיו, וכך גם אותה, האל הזה האוהב שלחסדו מתפלל הבונה כל יום, וככה גם היא, ענה האל לתפילותיו ושלח לו את האישה. הכי בטוחה שמצא. זאת שבאה כדי להישאר. זאת שמבקשת רק אהבה. זאת שיודעת לאהוב. פשוט, בלי תנאים. זאת שיודעת כי באהבה הריפוי. זאת שרוצה ויודעת לרפא. זאת שהיא התשובה לכל תפילותיו. רחמים ביקש מהאל - וקיבל אישה. נסתרות הן דרכי השם... תיבת האוצר שנפתחה בתחילה בכל רוחבה הגאה החלה להסגר... אבל היא, זאת שהכירה בו את המלך, היא באה להישאר. קשה. קשה הדרך. הלאבה מתביעה ושורפת ופוצעת, רושפת בזיקוקי גיצים, כמו לוחשת בקול אדיר - לכי מכאן, זוזי כבר, נווו, כל מה שנקרה בדרכי עד כה נרמס וקרס... לכי... כל כך הרבה הרסתי בחיי... אבל האישה שבאה להישאר, גם היא אחת שבנתה והרסה בחייה, בנתה שוב. את עצמה. וליבה, זה הנתון בתיבת אוצר משלו, לב רך וחומל ומאיר בחושך, לבה של אמא, לב אהובה, לב אוהב הפתוח תמיד - הגם אם נסגר לרגע מבלי ששמה לב, מתוך פחד רגעי או חוסר בטחון, או אפילו הרגל של פעם - נפתח לו מייד ומחייך שוב, לב מלא שקט ובטחון, לב אוהב ושלו, לב האמת שהוא גם גב וכתף, לב חזק ואמיץ, לב שלום ולא מלחמה, לב המישיר מבט, לב המכיר בייחוד שניהם - ליבה נשאר פתוח. כי ליבה יודע כאב מהו. כי כאב הוא כאב, אפילו שהוא אחר, אפילו אם מתאבלים על אובדנים שונים. וגם אובדן הוא אובדן, גם אם כואב קצת אחרת... לבנות-להרוס-לבנות-להרוס-לבנות... האם זה ייעצר כאן? ב"לבנות"? מה אני יודעת... והמלך, זה שמת, היקום לתחייה? היסכים להתמסר לגורלו החדש והמבטיח טובות ולתקן את תיבת האוצר? לך תדע...
ובא לי לצעוק להם - כן!כן!כן! זה חייב להיות, הרי לא יתכן אחרת, אני מסכימה רק להפי אנד, תגידו לו! אבל המלך, זה שנשאר ערום, נשאר ערום הרי כי לא השכיל לדעת למי להקשיב... איפה, איפה הילד הזה שיראה לו את האמת?....
|
ray segev
בתגובה על הקלות הבלתי נסבלת של הקיום.
hagay itay
בתגובה על
yy-aero
בתגובה על יומי הראשון כבלונדינית...בחיי... (: 24.01.08
ביאן נריה
בתגובה על פרולוג
תגובות (39)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
תודה
(:
אמן ואמן,
נשיקות,
ביאן
(:
תודה עוזי
שמעון יקר,
איך, איך אתה מספיק תמיד להגיב,
ותמיד באהבה?
(:
תודה גדולה,
ביאן
תודה מוסה,
מה, איך נגמר הסרט?
היה הפי אנד כמו שאני אוהבת-
או שיצאת באמצע?
(:
המוזה שלך כל כך נפלאה, בילי,
מחכה לגמר השיפוצים...
(:
"באתי לחזק, יצאתי מחוזק"...
(:
להבנתי את הסוף, אבל הייתי חייב לקרוא עד הסוף.
כתיבה מרתקת
ביאן יקירתי
לבנות ולבנות
העיקר שיהיה בנוי על יסודות חזקים
שבוע נפלא
עופרה
יפה כתבת
כוכב גדול
על הכתיבה והשקעה
שבוע נפלא
מאהבה
כתיבתך מדהימה,
ומתארת בדיוק רב סרט מוכר...
כוכבת
המוזה שלי סגורה לרגל שיפוצים.
שולחת כוכב וחיוך.
אמן אמן אמן!
את הנפש פנימה,
משובח יותר!
(:
תודה,
ביאן
(:
תודה
אמן, רונית!
תודה, יוסי, גם אני שמחה שחזרתי...
זה בא והולך,
אתה יודע...
ואם הילד הזה הוא אתה-
אז יאללה!
למה אתה מחכה?
רוץ!
(:
כל מילה - מלמיליאן!
(:
תודה, לאה
תודה
(:
(:
ירון,
זה ממש פשוט.
כולם בעד כולם,
אבל לא כולם זוכרים את זה תמיד...
(:
תודה,
ביאן
(:
(:
תודה
תודה משה,
בטח שזה בסדר להרוס ולבנות...
מה עשית עם ארמונות החול בילדות?
(:
רק שמתי שהוא מגיע הזמן להפסיק להרוס.
לבנות ולנוח.
להתמסר.
הלוואי ותמיד הסכמנו ללמוד...
תודה על תגובותיך החמות,
ביאן
תודה מתבוננת יקרה.
אני מאמינה שאף פעם, אף פעם לא מאוחר.
אני פשוט מאמינה.
ככה אני.
בכל פרק בחיינו יש הרס ובנייה, הולדתינו היא בנייה עם השנים אנו הורסים בנייה זו אך בונים את הנפש פנימה,
הורסים כדי לבנות ומשובח יותר.
יישר כח
נוגע ללב.. כתיבה מדהימה!
*
כל כך מוכר ביאן
כמה כאלה יש מסתובבים בונים הורסים בונים
מקווה שאני בבנייה
רונית
ביאן שמח לראותך כותבת שוב, טקסט מלא תובנות, והילד ההוא, הילד הזה הוא אני.
היי ביאן
אם הבנתי נכון השאלה היא, האם בן אדם שידע ושכח
יש לו אפשרות להזכר.
התשובה היא כן, אבל אין ביטוח.
תלוי בהמון גורמים, ביכולת להגדיל את כח הבניה ולהקטין את כח ההרס.
ביכולת להתגבר על טראומות שהביאו למצב.
האם שווה להשקיע בזה?
באהבה שווה להשקיע, אהבה ללא שום ספק שווה פגיעה.
מי יזכיר לו את זה?
רק הוא לעצמו יכול.
איזה שטף מהמם שגרף אותי...
כוכב בהחלט
יפה כתבת!
כיכבתי לך
נהנייתי מאד לקרוא, כיכבתי אבל קצת סיבכת אותי
אני כבר לא מבין מי נגד מי פה בכל הסיפור
ירון
ככה זה שכל ממזר מלך.
צריך לחכות למחר בכדי לככב אותך
היי ביאן
אז זה בסדר לבנות ולהרוס
כי ככה מתרגלים לכול מצב ומצב
ולומדים להמשיך בלי מבט לאחור...
ממש אוהב לקרוא אותך
תודה *
אני מכירה אותו. את האיש הזה.
פעם הוא היה.
עכשיו, מאוחר.
כתוב יפהפה.
לבטן!
תודה