Losing My Religion - The Media pack (וגם: סיפור)
סוג של הקדמה
כשקו 480 לירושלים התקרב לרציף, חיכו לו שם כבר עשרות אנשים. בכל זאת, יום חמישי אחה"צ. חיילים חוזרים מהצבא, צעירים חוזרים לסופ"ש אצל ההורים, וסתם אנשים שיש להם סיבה כלשהי להגיע לעיר הקודש דווקא בעיתוי הזה. הסיבה של ד' ושלי היתה הפתיחה של פסטיבל הקולנוע המתקיימת באותו ערב בבריכת הסולטן. לד' יש כמה הזמנות, ולי די התאימה ההצעה לעשות טיול קטן לכור מחצבתי, ולראות את Wall-E, הסרט החדש והמדובר. אחרי שאנחנו מתגברים על ההמון הצובא על פתח האוטובוס ומצליחים סוף סוף לעלות, מסתבר שלא נותרו עוד ספסלים ריקים ושהמקומות הפנויים שנשארו הם רק כאלה בהם מושב אחד כבר תפוס. בחוסר ברירה, ד' מתיישב אי שם באמצע האוטובוס מצד ימין, ואני מתיישב כמה שורות אחריו, מצד שמאל. בצמד המושבים שלפניי יושבים שניים: חיילת, ואדם חובש כיפה. היא אוחזת בנגן MP3, שאוזניותיו תחובות באוזניה, והוא מחזיק ספר תפילה. הוא נראה קצת מוזר, הג'ינג'י הזה עם הפיאות. הדבר הבולט ביותר זו הכיפה שלו. מן "כיפת חובבים" כזו, מבד גס ועם שם ולוגו של בית מלון כלשהו עליה. זו לא "כיפה מקצועית", אלא משהו יותר בסגנון של "כיפת הלוויות" שחילוני מחזיק באוטו. איזה דתי חובש כיפה כזו?
הנסיעה לירושלים מייאשת. לא פחות. כ"כ הרבה פעמים עשיתי את הדרך הזו, וכמעט ולא זכורה לי נסיעה יותר מייבשת מזו. האוטובוס נוסע בעצלתיים, שלא באשמתו. כמעט כל הדרך פקוקה, ונסיעה שלוקחת בזמן טוב בין 45 דקות לשעה, נמשכת הפעם מעבר לכך. צפוף באוטובוס. כמה מהנוסעים שעלו גילו שכבר לא נותרו מקומות ישיבה, ובחרו להעביר את כל הנסיעה בעמידה. אני תוהה כמה לחוץ הגעה צריך להיות כדי לבחור באופציה הזו במקום פשוט לרדת ולחכות לאוטובוס הבא,שיגיע עוד כמה דקות. אני מתחרט שלא הבאתי איתי את נגן ה-MP3. חשבתי על זה, אבל אז הבנתי שאין צורך בכך, אם אני הרי נוסע עם ד'. מן הסתם נעביר את הנסיעה בדיבורים. לא חשבתי על אופציה בה לא נשב יחד, ואני אצטרך להעביר שעה וחצי בצורה כה סטטית.
ואז, בערך באמצע הנסיעה, הבחור הדתי שיושב לפני כאילו קורא את מחשבותיי, וניאות לספק לי קצת בידור לדרך. הוא אוחז את ספר התפילות שלו, ומתחיל למלמל. הוא עושה זאת בלהט ובדביקות, ואט אט קולו עולה ועולה, הופך לחזק יותר ויותר. החיילת שיושבת לידו מתחילה להגניב מבטים לכיוונו, תוהה מה עשתה שזה נפל עליה. כשהוא מתחיל גם לעשות תנועות עם הידיים, כבר קשה שלא לצחוק. הוא כבר נראה כתמהוני מוחלט. בטח סוג של ברסלבי. כאילו שהייתי צריך עוד הוכחה לקשר בין דביקות דתית נרקוטית לבין ברגים שחסרים בראש...
הג'ינג'י ממשיך באקט הפולשני, עובר בשוונג בין תפילה לתפילה בקול רם. הוא כבר מושך את תשומת הלב של נוסעים שיושבים מעבר לאיזור שלו. אי אפשר להתעלם מהנוכחות שלו ומהטירדה שהוא יוצר, ואני לא יכול שלא לתהות מה היה קורה אם אני, למשל, הייתי מחליט לשיר בקול רם שירים של שלום חנוך במשך חצי נסיעה (למשל: "ישמור אותי האל מפני האמונה. אדם נשאר אדם, אל תקרא לי עם"). מן הסתם מישהו היה ממהר להסות אותי, לדרוש שאשתוק ואאפשר לנוסעים נסיעה שלווה. אבל כשמדובר בתפילה, כמובן שנותנים את הכבוד הנדרש. הרי הדת תמיד דורשת כבוד אוטומטי. גם מהלא מאמינים, גם מהמתנגדים. לבקש מבן-אדם להפסיק להתפלל? באמת, קצת כבוד... בינתיים, החיילת מגניבה מדי פעם מבטי "What the fuck" לכיווני, ואנחנו חולקים פנים משועשעות, כאילו שהתיישבנו ליד מן בוראט כזה, שמתנהג בפומבי בצורה שאולי מקובלת בקזחסטן שלו, אבל במקום אחר היא לא ממש נאותה. "לפחות יש לך את הנגן MP3", אני אומר לה, והיא מגלה לי שלרוע מזלה - בדיוק נגמרה לה הבטריה, ולכן היא לא יכולה פשוט להגביר את הווליום באוזניות וכך לאטום את עצמה לשירה בציבור שמתקיימת בצמוד אליה.
מתישהו ד', שיושב יותר הלאה, שם לב למופע הביזאר. הוא שולף את הסלולרי הסופר-משוכלל שלו, ומצלם בוידיאו את התופעה. אני, מאחור, גם מנסה לתפוס איזה שוט סטילס טוב, כדי להנציח את הקוריוז.
כשהנסיעה נגמרת והאוטובוס עוצר בתחנה המרכזית בירושלים, החיילת ואני מסכמים שלפחות יהיה לה מה לספר בבית. לי הכי מתחשק לבוא לברסלבי המטורלל, ולהגיד לו: "שמע, בחור, יש איזה ספר שאולי כדאי לך לקרוא, ואולי גם תוכנית או שתיים בהן שווה לך לצפות".
********* חשבתי לפרסם פוסט נוסף, שיהיה מעין Media Kit של תכנים רלוונטיים ומעניינים בתחום. חלקם כבר הובאו בפוסט המקורי, ולחלקם אני מקשר כאן לראשונה.
- קודם כל, דבר ראשון - האתר הרשמי של פרופ' ריצ'רד דוקינס, הביולוג הידוע שפרסם את הספר "יש אלוהים? האשליה הגדולה של הדת". יש באתר הרבה מאוד תכנים בנושא - טקסט, אודיו ווידאו. יש בו גם מספר פורומים פעילים, בהם משתתף גם דוקינס עצמו לעתים.
תוכנית דוקומנטרית שיצר דוקינס עבור ה-BBC. היא מכילה תימצות של הטענות העיקריות בספרו, ראיונות עם פונדומנטליסטים (גם בישראל) ובחינה של מה שדוקינס קורא: The process of non-thinking called: Belief.
הפעם דוקינס נכנס באמנות טפלות - ממיסטיקנים ואסטרולוגים, דרך ניו-אייג' ועד להומיאופתיה. "כמדען, אני לא חושב שההתעסקות שלנו באמונות טפלות אינה מזיקה. אני מאמין שהיא מערערת את הציוויליזציה", הוא אומר שם, ומדגים את הבעייתיות שמייצרים אלו להם הוא קורא "אויבי ההגיון".
- דוקינס מתראיין אצל ביל אוריילי. התנגשות משעשעת בין איש חכם, מלומד ומנומק לבין... אין דרך אחרת לומר זאת - דביל ימני פנאט שחשיבה היא לא הצד החזק שלו (התלהמות כן. לכן הוא כוכב בארה"ב ומאנשי החדשות הפופולריים והאהודים על הימין השמרן), ש"מתקיל" את דוקינס בשאלות כ"כ פשטניות שאפשר לחשוב שמדובר בעימות עם ילד בן 6. "אתם לא יכולים להגיד לי איך הגענו לכאן. כשתדעו - אולי אקשיב. עד אז אני נשאר עם אמונתיו בדת הנוצרית, כי זה עוזר לי", הוא אומר לדוקינס. כאילו שאם אנחנו לא יודעים משהו, זה נותן תוקף להסבר תלוש, וכאילו ש"עוזר לי" ו"אמיתי" קשור בכלל אחד לשני.
- אותו הראיון של דוקינס אצל אוריילי, אבל הפעם בתוספת כתוביות פרשנות, שמנתחות את הרטוריקה של המראיין האוויל.
- ריצ'רד דוקינס מתארח אצל ביל מהר הפעם האכסניה תומכת וחברותית בהרבה. אייטם נחמד, משעשע ומעניין. "למה לדעתך הספר שלך כ"כ מצליח?", שואל מהר, ודוקינס עונה: "נראה לי שלאנשים מתחיל להימאס מכך שאנשים אחרים דוחפים להם את החבר הדמיוני שלהם לתוך הגרון".
- "מכתב לאומה נוצרית" - סם האריס אחד מספרי האנטי-דת הבולטים ביותר שיצאו בארה"ב בשנים האחרונות. כתב אישום חריף נגד התחרדותה של האומה האמריקאית והפיכתה לביץ' של הנצרות. האריס טוען, מנמק ומדגים, ויוצר תזה משכנעת מאוד. כאן, תוכלו להוריד גרסת אודיו של הספר הזה (ב-MP3), אבל תצטרכו להתקין ולדעת להשתמש בתוכנת torrent כלשהי (זו, למשל).
- ראיון עם סם האריס על הספר הנ"ל "45% מהאמריקאים מאמינים שישו יחזור ב-50 השנה הקרובות ויציל את כולנו. אם אתה חושב שהעולם עומד להיגמר תוך 50 שנה וסופו יהיה הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות - זו תוכנה גרועה להריץ אם אתה צריך להחליט החלטות בנושא נשק גרעיני".
סרט תיעודי מרתק ומפורט של ה-BBC, המתאר את התפתחותה של תרמית ה"תכנון התבוני" (Intelligent Design) - ההתחפשות של הבריאתנות לתיאוריה כאילו-מדעית, ודרך כך הכנסתה ללימודי הביולוגיה בתוכנית הלימודים בבתי הספר הציבוריים בארה"ב.
תוכנית על אותו הנושא בדיוק, אבל בסיסית יותר. פן וטלר הם צמד קוסמים אמריקאי ידוע. בין השאר מנחים השניים תוכנית טלויזיה בשם "בולשיט", בה הם מפריכים בכל פעם תחום אחר. בפרק הזה, הם מתארים את הקרב על התכנון התבוני, שהוא, כמובן: בולשיט!
והנה קצת סטנד-אפ. הקומיקאי ג'ורג' קרלין (שנפטר לאחרונה) נותן את דעתו על הדת. "כשמדובר על בולשיט - לדת אין שום תחרות. יש לה את סיפור הבולשיט הגדול ביותר אי פעם. היא שכנעה אנשים שיש איש בלתי נראה שגר בשמיים ורואה את כל מה שאתה עושה כל יום, כל היום. יש לו רשימה של עשרה דברים שהוא לא רוצה שתעשה, ואם תעשה - יש לו מקום מיוחד אליו הוא ישליך אותך, שם תתענה עד סוף הזמן. אבל הוא אוהב אותך".
לא בדיוק אלוהות במובן הקלאסי שלה, אבל זו עוד כת/דת עם מאפיינים דומים עד זהים. ככל שאני לומד יותר על הנושא הזה, כך זה נראה מבהיל יותר. סאות' פארק הריצו אחלה דאחקה על הכנסייה ההזויה הזו (שמגוחכת ככל שתהיה, היא כיום מהדתות הגדלות במהירות בעולם, ומגלגלת מליונים רבים של דולרים כל שנה), בפרק בלתי נשכח, בו הם גם קטלו את טום קרוז על הדרך. הקטע הזה משווה בין הסיפור של הסיינטולוגיה כפי שהוא מוצג בסאות' פארק לבין הצגתו הרשמית ע"י ממציא ה"דת" הזו - ל. רון האברד. חובה. |