זה קורה. הלך רוח מוכר ולא חביב. מנסים להשיג ולהתקדם, ולנצח בכל החזיתות. מתאמצים ומתאמצים. ולפעמים זה נראה מלהיב ומלא תקווה. אך לפעמים מרגישים שבעצם הכל תקוע, דורך במקום, נמאס, מחניק... למרבה המזל זה זמני. נושמים, מפסיקים להתאמץ לזמן מה, סתם חיים... והכח מתחדש ומתישהו שוב יש מוטיבציה להתאמץ ולהזיז, וסבלנות לעשות זאת גם בלי תוצאות מהירות.

הבוקר המאבק בין הפרקציוניסט והמקבל שבי נמצא בשיאו.

בין העסק המנסה להתרחב,הנסיונות להקים משפחה,להכיר חברים,מוזיקה ומקומות חדשים,ריבוי העיסוקים עד כדי מחנק.

מעניין שעים כל הציוד המשוכלל הזה, אין לי רגע פנאי.

כשבעצם אני המנוע  "הפרפקציוניסט" שמטבעו איננו שבע רצון ולכן  ההילוך "ניוטרל" לא נראה לי כאפשרות סבירה, אלא כניעה{קבלת המצב "עלק"} המבשרת על "עתיד צפוי בלתי רצוי" .

אז כבר יום חמישי בצהרים,הייתי בדייטים,הרמתי טלפונים עסקיים ולחברים.....

אז ברגע זה אני קולט את העינין,

אני מדוכדך ומבואס!!!

זה המצב!!!

אני מקבל אותו כמו שהוא,כלומר מפסיק את הנסיונות לצאת מימנו.

כנראה שזה הכרחי לחיי,

כי אם לא אהיה מדוכדך ומבואס, איך אדע שאני שמח ומסופק.