כשהוא קורא לי "אמא" ומחפש אותי למטה, לעיתים אני לא קולטת שזו אני שהצלחתי להצמיח גוליבר שכזה.
ואז נזכרת, כן, זו אני, בת רבע לשמונה עשרה הייתי, ביצית עם קוקיות ובטן, ממש אפונה עם רגליים.
בהליכת ברווז משובשת דדיתי לחדר היולדות, בשאגת ענק הוא נולד ואיתו האימהות הבתולית שלי.
מחוסר כל נולדה גם היצירתיות, בתיה עוזיאל הייתה גאה בי.
צעצועים מכלום עם הרבה צבע, כלי מוסיקה מסירים, מחבתות ומסרקים,
הדבקות של ספגטי ופלסטלינה מבצק.
כך הוא גדל, כשהאמא שלו <זו אני> הדבר הטוב ביותר שידעה זה לחלוב פרה, דגש על רגועה , קרובה למצב וואלדאן.
הגעתי להיות אמא בת 20 עם שרירי יכולת חזקים יותר, חיפשתי כל דבר שיכול לעזור לכלכל -מצאתי.
קרעתי ישבנים במילצור, ניהול משרד לביטוח, מנקה בתים, תצוגות אופנה, חוגי יצירה לילדים, דוגמנית צילום, שטיפת חדרי מדרגות, מכירה בחנות אופנה, ,יחצנות, ומחסנאית בסופר,
שם נשלחתי לביתי אחרי שמצאו אותי ישנה בתוך מכולת שוקולד מרוחה בממרחים סביב שפתי. החלטתי לחפש עבודה מתאימה יותר לאם חד הורית והתחלתי לעבוד כרקדנית,
מה שאיפשר לי לצאת לעבוד כשעומר <גוליבר> הלך לישון ולחזור בזמן לישון,
כדי לצאת לעבוד בבקרים כצוות מטפל בילדים חוסים, כמובן עד שיחזור מהגן אח"כ מבית הספר.
שוב זכינו בזמנים מתאימים ליצירות והעשרה משותפת, אני הילדה אמא וג'ויניר גוליבר שלי.
והוא גדל, בלי סוף. פתאום המטר שמונים ושבע שר לי בגיטרה יד שניה, מפתיע בניגונו האוטודודקטי, שר כאילו מלאכים
מלווים את קולו וכולו ואני שכבר לא ממש ילדה, דומעת כמו ילדה.
מבינה שהוא גדול מספיק כדי לחזור להיות קטנה, לחוות את גיל ההתבגרות, את הטיפשעשרה שלא ידעתי.
מצאתי שם אישה שלא ממש ידעתי שקיימת, סקרנית, לוליינית שמעיזה ללכת ולטעום את הקצה.
גיליתי ילדה חששנית שלא ממש יודעת איך להתמודד עם העולם הזה.
מצאתי רצונות רעבים לגדל חלקים רדומים בתוכי.
וחשקים לבהות, להשתולל, להקיץ, לגדול. בת 41 עם חלק מפוהק וחולמני שמתחיל לעשות כושר. |