בזמן האחרון אני תוהה לגבי "סגנון" האמהות שלי. איזה מין אמא יזכרו הבנות שלי כשבכר לא אהיה בין המתהלכים על הפלנטה הזו. מה יידעו עליי, איך יבחרו לזכור אותי, מה יחרט אצלם בנשמה, ולא, אין לי כל כוונה לסגור את הבאסטה בקרוב.
אני חיה עם שתי בנות, האחת בת 14 כמעט והשניה תחגוג 11 בעוד חודשיים והמושג: " not in front of the children " לא קיים אצלנו בית.
מדי פעם אני שומעת אימרות כמו: אל תבכי ליד הבנות, אל תחשפי את חולשותייך לידן, אל תשתפי אותן בקשיים שלך, שלא יראו אותך נשברת ,שלא תדאגנה, וכל מיני כאלה.
אני חיה איתן, לידן ובתוכן והן רואות אותי. את כולי. רואות אותי ברגעים היפים שלי, מלאה באהבה, בשמחה, שרה, צוחקת ,רוקדת, משטתה, וכמובן גם ברגעי השפל ,מצוברחת, מאוכזבת, כועסת, עצובה ומותשת.
גם את רגעי הייאוש, את הלב השבור, את התסכול העלבון והפחד אינני מסתירה מהן. ואיך אוכל? האם אפשר או כדאי בכלל להעמיד פנים ולעולם רק להציג את הטוב ואת הקל שבי ? האם אשרת את בנותיי נאמנה על ידי הסתרת האני האמיתי שלי?
אני רוצה שיידעו מי אני, שיכירו אותי, יידעו מאין באתי ולאן אני רוצה ללכת, ידעו מה חשוב לי, מה אוהבת, מה לא, מה מצחיק אותי ומה מעציב, מה מרגש אותי ומה לא נוגע בי. חשוב לי שייראו בי לא רק אמא, אלא אישה. אישה עם חיים שלמים ומלאים, אישה עם חלומות, תכניות, רצונות, תשוקות, אישה צודקת וגם לא, שנשברת לפעמים, בוכה, מאושרת ואומללה, אישה שלא מפסיקה לנסות, אמיצה, שרוצה ולא מוותרת, שטועה ומתקנת, מקללת, מאשימה ומתנצלת , אישה יפה ולעיתים מכוערת, אישה קטנה לפעמים, וגם גדולה, חזקה וחלשה, מצחיקה, מוסרית ולפעמים שקרנית, עדינה וגם גסה. בת-אדם על כל מה שמשתמע מכך.
ושישאלו אותן מי זו אמא שלהן, הן תדענה !!
|