אז איך קרה שהתחלתי לאהוב כל כך לאכול?

במקרה שלי, השאלה הזו ממש לא טריוויאלית. אני, שהייתי הילדה הכי רזה בפעוטון, ואחר כך בגן, ואחר כך בבית הספר ובתיכון.

אני, שהייתי אוכלת לחם צר ומים לחץ, כמו שקראה לזה המטפלת שלנו בקיבוץ בו גדלתי. כלומר, תפריט אחיד לבוקר ולצהריים: לחם אחיד, מרוח בשכבה דקיקה של מרגרינה  בלובנד. בארוחת הצהריים נהגתי לעיתים לגוון עם מרק צח ללא תוספות.

בארוחת הערב, אותה נהגנו לסעוד בחדר האוכל הקיבוצי, היינו אחותי ואני ממוללות במשך שעה ארוכה פרוסת לחם לכדי כדור, ואז אוכלות את הכדור הזה. רק אותו.

כמובן שאהבתי ממתקים, מאוד. למזלי / צערי, אמא שלי קימצה מאוד בקניית "דברים טובים", כמו שכינו אותם אז אצלנו, והשלל השבועי היה שוקולד פרה פושטי, ממנו אכלנו במשורה שורה אחת מדי יום, בחורף קרמבו מדי פעם ובקיץ גלידת שוקו-וניל הכי פשוטה, שגוונה מדי פעם בטעם הפונץ'-בננה האהוב.

בכלל, אמי האמריקאית הפמיניסטית לא ממש ראתה בבישול את ייעודה, והארוחה היחידה שהכינה הייתה בערבי מוצ"ש, אז נסגר חדר האוכל. ארוחה מושקעת יותר מזו לא יכולתם למצוא: ביציה מקושקשת עם גבינה או נקניק (שאבא שלי הכין), טוסטים וקערה של ירקות חתוכים ברישול, שאמא הייתה זורקת על השולחן תוך שהיא מפטירה את משפט המפתח שהגדיר מאז את יחסיי עם ירקות: "תאכלו גם ירקות, זה לא רעל".

מה עם ג'אנק פוד, אתם שואלים? אז ככה: אהבתי פיצה, אבל רק את הבצק, את כל הטופינג הייתי מקלפת ביסודיות. בורקס? בוודאי, רק את שכבת השומשום. את הגבינה הס מלהזכיר או לאכול. יותר מכל אהבתי צ'יפס, אך מכיוון שהימים היו ימי האבן, טרום פרוץ המקדונלד'ס לחיינו, נאלצתי להסתפק בצ'יפס שהוריי הכינו לעיתים רחוקות, כשנחה עליהם הרוח, על הגזייה של אבא מהמילואים.

שנות התיכון היו שנים קשות, בכל מובן. לבשתי בעיקר שחור, שמעתי מוסיקה דיכאונית, התאהבתי חדשות לבקרים ואכלתי רק לחם עם טחינה. 

עם הרקורד המפואר הזה דהרתי כל הדרך אל השירות הצבאי, בשנים שבהן הפיק המטבח הזה עשרות ווריאציות על לוף ונגזרותיו. הארוחה העיקרית כללה טוסט גבנ"ץ שנקלה במיומנות אין קץ על תנורי הספירלה  הצבאיים.

בהמשך הייתי סטודנטית תפרנית בתל אביב, שחיה על בוטנים אמריקאים, קולה וקפה מהמכונה הדלוחה שבמסדרונות בניין מקסיקו.

... אז מתי זה קרה, אתם שואלים? מתי התרחש המהפך שמולו מחווירים כל המהפכים, כולל עליית הליכוד לשלטון ב-77'?

אז זהו, שאני לא יודעת לשים את האצבע על התאריך המדויק. זה קרה, בהתגנבות יחידים, בפקיחת עיניים איטית אך בטוחה.

בראשית הייתה ניו-יורק, אליה נסעתי לעבוד למשך שנה. שם נחשפתי לראשונה לנפלאות הסושי והדים-סם, ומה אתם יודעים, אפילו היה לי טעים. ממש.

אחר כך התחלתי לקרוא, אאוט אוף דה בלו, מגזיני אוכל. לכל התוהים לפשר האוקסימורון הזה, הייתי עונה בבדיחות הדעת שאוכל מעניין אותי מאוד מבחינה אינטלקטואלית, והרבה פחות מבחינה מעשית.

בכל פעם נפלה עוד חברה שלי ברשת והחלה ללמוד לבשל, וכשסעדתי על שולחנן, עדיין בתפקיד שורפת החביתות המקצועית, התחילה להזדחל למוחי המחשבה הסוררת: רוצה גם.

גם אני רוצה ללמוד לבשל. רוצה לפצח את האלכימיה הזאת, לענג מקורבים וזרים באמצעות  קסמיי המטבח. תוסיפו לכך את העובדה שעדיין הייתי רווקה, וידעתי שהדרך אל לבו של הגבר עוברת (גם) דרך קיבתו, ותבינו שהאסימון הזה נפל, בהדהוד חזק.

וככה התחלתי. קודם לאכול, אחר כך לבשל. ההתאהבות הייתה סוערת, מיידית, טוטאלית.  ספרי הבישול נערמו בכל מקום בדירה, ואחר כך נוספו אליהם המתכונים שהדפסתי מהאינטרנט. ניסיונות קדחתניים נערכו מדי יום במטבח – חלקם הוכתרו בהצלחה וחלקם, לא אכחיש, הסתיימו בכישלונות מהדהדים. אבל הייתי ממוקדת מטרה, מצוידת בנחישות לא אופיינית ועם סכין לא מטאפורית בין השיניים. ככה זה כשמתאהבים.

וכך הגעתי עד הלום, לגילי המופלג – 37 בחודש הבא, מיינד יו – ועשרת הקילוגרמים הקבועים שהוספתי למשקלי הם שיגידו, הם שיעידו, שהמהפך הושלם. כבר לא מפחדת מאוכל, ולגמרי – כדברי אותה שופטת בתחרות ריאליטי טלוויזיונית דלוחה אחת  – לגמרי מ-א-ו-ה-ב-ת.