'נעם רותם, הערב בלבונטין 7, מה את אומרת?' 'תזכיר לי, נעם רותם? זה ההוא מקרח תשע, לא?' 'כן, הוא מסיים לעבוד בימים אלה על אלבום חדש. זו הופעה ראשונה שהוא הולך לבצע כמה מהשירים החדשים, נראה לי שווה לבדוק, מה את אומרת?' הוא קצת דומה למלך שלי דויד (בואי כמובן), השירים מתקופת קרח תשע זכורים לי רק לטובה ומשהו בגבר הרגיש הזה סיקרן אותי. תוסיפו לזה את העובדה שההצעה הגיעה מאחד העורכים המוסיקליים הטובים בסצנה הישראלית. איך יכולתי לסרב?
בלילה חם במיוחד בקיץ 2006 הגענו ללבונטין 7 בשעה מוקדמת. כמה אנשים בודדים, עשרות כיסאות מעטים מפוזרים ברחבה ולערב אחד הלבונטין הרוקסיטי האפל הפך לסניף של הגדה השמאלית. נעם חיכה מעט בתקווה שהשורות המעטות יתמלאו ולאחר כמה דקות החל המופע. ללא תופים, ללא קלידים. שתי גיטרות, אחת אקוסטית והשנייה עם חיבור לחשמל. לבמה עלה גבר גבוה, לבוש בשחור, יפה תואר ועם החיוך יפה וצנוע. השירים היו שקטים אך חודרים, רובם עסקו במחלת הסרטן, במוות של קרובים וחברים ובנושאים מהותיים של הגשמה והתקיימות. 'אומרים שבהלוויות אתה בוכה על עצמך'. גם בהופעות. השערות התפקדו בכל גופי ובלי לדעת ידעתי שמשהו נורא עבר עליו. הבטתי בו ישר לתוך העיניים היפות שלו וניסיתי להבין בלי לשאול. 'על כיסא אני יושב, והיא על המיטה. מביטה בעירוי נוזל טיפה אחרי טיפה. ואין לזה סוף. זה לא ממש הוגן אבל אין מה לעשות. אין לזה סוף." איך הוא מצליח לא לבכות? באותו ערב, נעם רותם היה האיש הכי חזק באולם. כל כך הרבה מחשבות רצו בתוכי באותן שורות. ריחמתי עליו, שנאלץ להתמודד עם הנורא מכל, גאווה על שהצליח להרים את עצמו ולבטא את הכאב דרך היצירה, המילים והלחנים, על היכולת המדהימה למצוא אופטימיות והמשכיות ברגעים הכי קשים. דאגה לבאות ורצון עז לחבק אותו הכי חזק שאפשר.
'אשתו חלתה בסרטן', שמעתי שני דמויות מתלחשות מאחור. כל כך הרבה שאלות זרמו בתוכי אך העדפתי לשתוק.
באותו ערב התחילה הספירה לאחור. ידעתי שיעברו חודשים עד שייצא האלבום, ובפעם המיליון הצטערתי על קמצוץ הסבלנות שקיבלתי אי שם בשנות השבעים בבית חולים נהרייה. אך למזלי,כמו שהצליח להשתמש בכתיבה ובהלחנה כבתרופה, גם ההופעות חיזקו אותו כנראה ולכן הרבה להופיע. ההופעות הראשונות כללו קהל מקוצץ אבל היה ברור לכל מי שצפה ושמע שזה רק עניין של זמן. החומרים הטריים נשמעו כעבודת יד מיומנת של שזירה מוכשרת. חומרים קשים לעיכול לצד ביצועים נוגעים ולעיתים אפילו קליטים. המילים הרגישות, העצובות, לעיתים אפילו מכאיבות, יוצאות לחלל בקול בטוח, עמוק וגברי. הלחנים חזקים, ישירים ופשוטים ברובם. ארצנו הקטנטונת ניחנה ויוצרים רבים טובים ומוצלחים, אבל נעם שייך לאותה קבוצה מצומצמת של אומנים בעלי כישרון על שאינם זקוקים לשום תוספות. המילים הלחנים והגיטרה שלו. מעטים המוסיקאים שיכולים להגיע כל כך גבוה.
כעבור כמה חודשים שוחרר הסינגל הראשון שנשא גם את שם האלבום- 'עזרה בדרך.' לרוב בחירת הסינגל הראשון ניזונה משיקולים מסחריים ו בדרך כלל לא משקפים את מושג האלבום. במקרה של נעם לא כך היה הדבר. הטעימה הייתה מושלמת. ממש כמו האלבום. השיר הוקדש לכל מי שזקוק לעזרה.
עוד שורה ועוד בית ומהר מאוד מתבהרת התמונה, שכמו ברבים משיריו של רותם, מצד אחת יוצרת הזדהות אישית כמעט מיידית, ומצד שני מלמדת אותנו שכולנו נמצאים תחת המטרייה הענקית של הנזקקים. גם אם אנחנו לא גרים מתחת לקו האדום.
עוד כמה חודשים והיום הנחשק הגיע. העטיפה מעוצבת בדיוק כמו השירים שבתוכה. פשוטה, נקייה ומדויקת.
השיר הראשון באלבום נקרא 'עולה ויורד'. 'התחלתי לרוץ לא יודע לאן, שומע שיר עמיתי על קסם ועל אובדן אם יש לך את הכול אפשר רק לאבד.' הרעיון המאוזן חוזר ומלווה את רוב השירים באלבום. נעם מזכיר לנו לאורך כל הדרך שכולנו בני אדם עם ימים טובים וטובים פחות, אבל לא שוכח ללמד אותנו את המסר החשוב לא פחות שכל סוף הוא גם התחלה חדשה. מכל כאב אנחנו גדלים. דוגמא נוספת לפילוס המדהים הוא השיר 'לפעמים זה קשה'. 'לפעמים אני הולך לאיבוד במבוך של ספק נעם עבר דרך ארוכה וקשה עד לכאן, אבל לא צריך לעבור משבר קשה כל כך בשביל ללמוד ממנו. כנראה שלכולנו קשה לנשום לפעמים. כנראה בכל אחד מאיתנו קיים נעם רותם. נעם חושף בפנינו את הקול הפנימי שלו, וכנראה שכשאנחנו הולכים עם האמת שלנו עד הסוף היא תצליח.
ערב אחד בדרכי הביתה מהעבודה, בעודי מנסה להשיל את המסכה שעזרה לי לשרוד עוד יום בקובייה החנוקה, שמעתי את האלבום. את השיר השלישי לא יכולתי להפסיק לשמוע. שוב ושוב לאורך כל הדרך בכביש החוף. 'ראיתי אנשים מתים מסמים ותאונות 'חרב דמוקלס' במקור נכתב והולחן על ידי לו ריד האגדי אבל אני חייבת לומר שעבורי השיר שייך לנעם רותם.
כל השירים מרגישים כמו חלון הצצה לתוך נשמתו של נעם, אבל השיר שחותם את האלבום עושה זאת בצורה הישירה ביותר. נעם דואג לחשוף את כל השכבות אבל כמו שרק רותם יודע, הוא לא שולח אותנו החוצה לעולם בלי תקווה ברת ביצוע. והגפרור שאתה מחזיק שורף לך את קצה היד אשתו היקרה הבריאה ממחלת הסרטן, נעם התחיל לחייך קצת יותר בעקבות הביקורות המהללות ואפילו האולמות התחילו להתמלא. ולי, לי פשוט לא נימאס לשמוע ולראות אותו. עוד הופעה ועוד הופעה, מדיי פעם בליווי חברים טובים לחלוק איתם את הקסם, ולרוב לבד. כי בכל זאת, בסופו של דבר, אנחנו מעדיפים לבכות לבד.
|