אני מאמן ניהולי ועוסק גם באימון אישי, וכמו הרבה מאמנים אחרים, אני משתדל לקרוא וללמוד ככל האפשר על תחום העיסוק שלי. על המדף שלי מונח ספר בשם Real Coaching and Feedback, מאת JK Smart. הספר מדבר על מתן משוב ואימון לעובדים שלך לשיפור ביצועים. קניתי אותו פעם כחומר קריאה לטיסה, ואף שאינו הטוב מסוגו, יש בו כמה נקודות שוות קריאה. נזכרתי בו בעיקר כי הכותבת משתמשת במקרה של עובדת אחת ספציפית "ריצ'ל", כדוגמה. ריצ'ל היא מדריכה מצוינת בקבוצות קטנות, בכיתה שלה, אבל מתקשה בהצבעה על כשלים וחולשות, כתיבת דוחות שיש בהם משהו שעשוי להרגיז ועימותים בכלל. תאור המקרה נע לאורך מסלולי משוב והכשרה חוזרים ונשנים עד שמגיע בסופו של דבר לנקודה של תובנה אישית של המחברת – מרגיז אותה שריצ'ל היא כזו "Wimp" (חלשלושית) בעיקר כי היא רואה בה את עצמה, את החולשה שלה עצמה. נדמה לי שיונג הוא שאמר "אנחנו תמיד מגנים באחר את הדבר שאנחנו הכי מתעבים בעצמנו". מאמנים, יועצים – כולנו כל הזמן "פותחים דלתות" עבור אנשים אחרים, מעודדים אותם לעבור בהן, להתמודד עם החסמים שלהם, ליצור שינוי משמעותי ובר קיימא. והדלתות שלנו? למדנו אימון, או ייעוץ כזה או אחר, התחלנו לעסוק בזה באופן חלקי או מלא, יש כאן שינוי. יש כאן דלת שעברנו או עדיין עוברים בה. אחת. מה עם היתר? רוב המאמנים מכירים ואפילו משתמשים עם המתאמנים שלהם במודל "גלגל החיים": קריירה, כסף, מצב גופני, משפחה וחברים, זוגיות, התפתחות אישית, פנאי, סביבה פיזית. בדרך כלל נהוג לדרג כל תחום בציון 1-10 הסתכלתי היום על הגלגל שלי. יש בו חלק או שניים שקצת יצא מהם האוויר לאחרונה, יש בו חלק או שניים שכבר כמה שנים אני יודע שהגיע הזמן לנפח, ועדיין לא התחלתי. Time to get up, wimp, there is work to be done |