אבאמא שלך מקפלים יום אחד את הבית, ועוברים דירה. עשרים ומשהו שנה הם גרו שם, חלקן יחד איתך, ובלי משים, יצקו לתוך החדרים והארונות ים של זיכרונות, טעמים, ניחוחות. "חתיכת חיים", אומר לך אבא שלך. "עצוב לי קצת".

אתה עובר בין הארגזים, וצביטה קטנה, אנטי-תזה מוחלטת לציניות שסיגלת – מרעידה את הלב. הנה, בארגז הזה אנציקלופדיה "תרבות", שאתה אוסף אל הספרייה בביתך, כדי שילדתך תבחן את הציורים הצבעוניים, ותדע איך נראו חניבעל, וטשרניחובסקי, ולואי ה-14. בתוך-תוכך אתה מבין שכמו כולם, גם היא תיכנע למפלצת האינטרנט, אבל לבך לא מניח לך להפקיר חברים ותיקים. "כן, גם את חיות הבר", אתה אומר לאמא שלך. "שלא תעזי לזרוק".   

וכאן מונחות התעודות שלך מבית הספר היסודי, יחד עם התמונות הקבוצתיות המטופשות ההן, שחושפות ילדים מחוייכים במכנסיים קצרים וסנדלים תנ"כיות, הרבה לפני שהתבגרו התגייסו למלחמות לאומיות או אישיות, והחליפו את הסנדלים בנעליים יקרות, כי "ככה לא הולכים, וזה לא מכובד".

בארגז הגדול יושבים התקליטים שהם סירבו לזרוק, ומאות קלטות, ואוסף הדיסקים, וכאן הפיצ'יפקעס המצחיקים ההם, שאמא שלך טיפחה, והעמידה, במסדר מצוחצח, על המזנון בסלון.

עשרים ומשהו שנה. אתה מכיר כאן את כל הסדקים, את כל הקולות, את כל הריחות. יודע לומר מתי האורנים יעטפו הכל באבקה צהובה, ומתי העמק לובש ירוק חגיגי, ובאיזה יום של החורף הנחל הקטן שבתוך היער הסמוך יקצוף ויעשה קולות של נהר אימתני, רק כדי להזמין אותך לבקר על גדותיו, ולקטוף אורניות בשרניות.

בית הוא רק קופסא", אתה משכנע את עצמך. "רק קופסא".