אריק קלפטון פעם אמר:"אם מישהו רוצה לנגן כמוני! הוא צריך להיות אריק קלפטון, פלוס להתאמן 12 שעות ביממה, וכל יום....
בן-14 ולבדי. הייתי נועל את הנעלי ריצה ויורד לבוסתנים, לכיוון תל עבודיה כשני קילומטר מערבית מקיבוץ בית זרע. כשהייתי מגיע לגשר שמעל הירדן' כבר הייתי מרגיש את הכאב בסרעפת. הייתי ממשיך ומחכה שהכאב יעבור, הוא לא היה עובר. להמשיך, להמשיך, להמשיך, הכאב מתגבר. אני לבד בשביל העפר בין בריכות הדגים ושדות הדגן היבשים. להמשיך, להמשיך, להמשיך, הכאב ממשיך. אולי אני אלך קצת אני שואל את עצמי? לא אני עונה לעצמי להמשיך.
חושב על חברי שבבריכה, בדשא, בחוגים.... להמשיך והכאב הזה נו... שיעבור! האהבה שלי מטיילת יד ביד "בגן אהוד". להמשיך....הרגליים מצתרפות לכאב. אחרי כחצי שעה הכאב נסוג, ואני חש את נשימותי, את מגע הרגליים בשביל המסוקס, החרוץ, ומלא המהמורות. להמשיך...הגוף כבר רץ לבדו, אני נשאר עם הראש, המחשבות והכאב העמום. מדי פעם הכאב נעשה חד, אבל הוא נסוג שנית, ומחשבות. למה? למה? למה?
העליה בחזרה לגבעה היא קשה ביותר, אבל בסופה הפרס, המנוחה על הדשא, על הגב, רגליים מקופלות לבטן, מונעות מצד לצד להרפיה. לאחר מכן המגבת, המקלחת המרעננת, וחברי עם מבטי ה..למה? למה? למה? מה אתה מנסה להוכיח? רוצה עוד מדליה? והיום ארבעים שנה אחרי, כאמן, אני עדיין הרץ הקטן למרחקים ארוכים... ושואל את עצמי כל יום, למה?
|