כל אותו היום עבד יחזקאל כרובוט. אצבעותיו אחזו בניירות, הקלידו על המחשב, סרקו רשימות מספרים, סידרו דפים בקבוצות, תייקו במקום המתאים, וחייגו מספרים בטלפון. אך מוחו התנהג כמי ששייך לאדם אחר. תמונתה של האישה בכחול צצה שוב ושוב . נחיריו שאפו בצימאון את שובל הבושם העמום שהותירה אחריה, ריח דק ועדין של נרקיסים שזה עתה נקטפו. מעולם לא הריח בושם כזה.

אשת חברה הבודקת הצלחת תחפושת לנשף פורים? בורחת מבית חולי רוח? אולי תיירת , הרי היא דיברה אנגלית...ויש גם עניין ההמחאה המוזרה....

בחדרה החמים אל מול שלהבות האח המרצדות חלצה אליזבת את נעל העקב הכחולה שלה, שפשפה את בהונותיה הכואבות ונאנחה. היא התבוננה בתשומת לב בעט שבידה. מעולם לא ראתה עט מוזר כזה. בקצהו לא הייתה כל ציפורן חדה שמאפשרת לטבול אותה בקסת דיו. בחלקו העליון היה כפתור זעיר שהכניס והוציא את החוד העבה פנימה והחוצה. לאיזו מטרה שימש? לרוחבו של העט הופיעו סימנים משונים, כעין כתב עתיק באותיות מרובעות. מימיה לא ראתה כתב כזה.

כתב סכסוני עתיק? כתב גותי? ואולי זהו בכלל צופן מסדר האבירים המפורסם מימי הביניים? מוחה העייף ניסה לשווא לשחזר את השעה האחרונה.  היא תצטרך לעשות משהו עם התקפי השכחה התכופים האלה. היא קיוותה שאין זה סימן למחלת הרוח שעברה במשפחתה בדילוגים של דור או שניים.

היא נשמה נשימה עמוקה ככל שאפשר לה המחוך הכחול, שהשאיר סימנים אדומים על עורה הלבן כבהט. לכל השדים! היא תיאלץ להישאר עם סד העינויים הזה  עד אחרי ארוחת הערב. אך מנין העט?

אולי קנתה אותו במוזיאון לאמנות עתיקה? במכירה פומבית? או שמא קיבלה אותו כמתנת חיזור מאספן האמנות הכפייתי, הברון דה וינוגרד? ונאמר שכן, איך ייתכן שאינה זוכרת זאת כלל? השערותיה נקטעו לפתע בחדות, כשנקישה תקיפה נשמעה על דלת חדר השינה שלה.

"לא, זה לא מתקופת המנדט", אמר שוסטר הישיש. "על ההמחאות ההן היה כתוב "בנק אנגלו-פלשתינה", ועל זאת יש רק סמל מוזר שנראה כמו סמל בית מלוכה עתיק. אין לי מושג מה זה". "והכתב?", הקשה יחזקאל. "בטח תוכל להגיד לי לאור ניסיונך הרב בבנק, לאיזו תקופה אפשר לשייך את הכתב הנמרץ הזה?" אך הראש הלבן כשלג נע מצד לצד בשלילה.

 יחזקאל לא ויתר בקלות: " מדוע כתוב רק הסכום בספרות – 1000 בלי לציין את שם המטבע? "אך שוסטר שתק כדג.  הוא אמר כבר את כל שידע. נותרה רק אפשרות אחת: מישהו החליט להתבדח  על חשבונו. כן, זאת בדיחה שמתאימה ליוסי, חברו הוותיק מהצבא...

    על האפשרות האחרת לא העז יחזקאל לחשוב. מכונות זמן יש רק בסיפורי מדע בדיוני. או בספרים שגודשים את חדרו הצפוף בירכתי העיר.  שקוע בהרהורים מול הרמזור האדום לא שמע את הנקישה הטורדנית על חלון הנהג . נקישה נוספת החזירה אותו למציאות.  מישהו תבע ממנו לפתוח את החלון כשהרמזור בדיוק התחלף לירוק!  מישהו עקשן שלא התרגש מכל הצפירות מאחוריו. יחזקאל גלגל את השמשה פנימה והתבונן היישר לתוך עיניים כחולות כים. 

 (המשך יבוא)

 כל הזכויות שמורות לאלומה עברון@