על הקשיחות המזיקה של התלות Finish-to-Start

תכניות העבודה הפרויקטאליות שזורות בתלויות לוגיות בין הפעילויות השונות הנדרשות לביצוע התכנית. התלות הנפוצה ביותר, הטבעית ביותר הוא התלות Finish-to-Start בין שתי פעילויות, תלות האומרת שפעילות B יכולה להתחיל לאחר שפעילות A תסתיים.

קו התפר הזה בין פעילות A לפעילות B מהווה מוקד התעניינות לעוסקים בנושא. תיאוריות ושיטות רבות בניהול פרויקטים משתמשות בקו התפר הזה לצרכיהן. בין אם התלות מהווה חלק מהנתיב הקריטי של הפרויקט, בין אם היא מהווה חלק מהשרשרת הקריטית של הפרויקט, ובין אם היא מהווה מרכיב בשיטה סטטיסטית כגון סימולציית מונטה-קרלו המנסה לחזות את הנתיבים הקצרים ביותר או הארוכים ביותר של הפרויקט.

הנחה אחת, גלויה או סמויה, משותפת לרבים מהעוסקים בשיטות ניהול ובניהול בפועל של פרויקטים והיא שקו התפר הוא בעל קשיחות טוטאלית. כלומר, אם סיום פעילות A מתעכב, פעילות B תתחיל בודאי מאוחר יותר ולכך יהיו השלכות (דחייה כמובן) על מהלך הפרויקט כולו.

אז נכון שאם הפרויקט מורכב מקידוח בסלע (A) ולאחריו יציקת בטון לתוך הקדח (B) אזי יש רגליים להנחת הקשיחות הטוטאלית הזו. אולם, ככל שהפרויקט נעשה מורכב יותר ויותר נפתחות דרגות חופש המאפשרות לעקוף את הנחת היסוד הזו ולהתייחס לקו התפר כקו בעל גמישות, ולעתים גמישות עצומה.

וכאשר נניח שהקו גמיש, הוא בידינו כחומר ביד היוצר (בין אם היוצר הוא מנהל הפרויקט, מבצע המשימה, הלקוח או בעל עניין אחר). ניתן יהיה להעלות רעיונות רבים לניצול הגמישות הזו בכדי להחזיר פרויקט המתקשה לסיים את שלב A במועד למסלול תקין ולסיום הפרויקט כולו במועד הנדרש.

אבקש להדגים בעזרת פרויקט פיתוח מופשט. נניח שהפרויקט הוא פיתוח מערכת תאורה חדשה ובה שני מרכיבים חדשים: בית מנורה ונורה. הממשק בין השניים הינו חדש (לא סטנדרטי). הדרישה מן הנורה היא להפיק כמות אור מסוימת, הדרישה מבית המנורה היא לאחוז את הנורה בחיבור מכני חדש ולהזרים זרם חשמלי נתון למנורה. הזרם לבית המנורה מסופק ממקור חיצוני. תכולת העבודה על הפרויקט תפורק למשימות הבאות: תכן ראשוני של המערכת, תכן מפורט של הנורה ובית המנורה, תכן מתקני בדיקה, המערכת, אינטגרציה (בדיקת ממשקים) ולסיום ניסוי (בדיקת ביצועים).

אנו נתמקד בתלות Finish-to-Start שבין סיום התכן המפורט (A) של הנורה, של בית המנורה, ושל מתקני הבדיקה, לבין האינטגרציה (B). זוהי תלות אופיינית בפיתוח מערכות, תלות המחייבת סיום פיתוח של כל המרכיבים וכל מתקני הבדיקה טרם הכניסה למעבדת האינטגרציה לבדיקת ממשקים. ככל שהמערכת מורכבת ממספר גדול יותר של מרכיבים כך גדל הסיכוי שאחד או יותר מן המרכיבים יתעכבו ולא יגיעו לשלב האינטגרציה במועד הנדרש. ומצד שני, המורכבות מקפלת בתוכה סיכוי פוטנציאלי לפתרונות יצירתיים.

נניח אם כך שהפרויקט התקדם וביום בו צריכה להתחיל אינטגרציה מבררים את הסטטוס ומתברר שאף אחד מהמרכיבים אינו מוכן. נדרשת עוד תקופת זמן (PERIOD) אחת לסיום הפיתוח של כל המרכיבים.

הברירה הפשוטה היא לדחות את מועד תחילת האינטגרציה ולהתפזר להמשך עבודות. הברירה המורכבת יותר אך יחד עם זאת המתגמלת יותר היא לבחון מה הושלם, מה חסר ולהתחיל בבדיקות האינטגרציה אותן ניתן לבצע גם אם הפיתוח לא הושלם עד קוצו של יוד. התעקשות של מי מאנשי הצוות (ובכלל זה אנשי אינטגרציה, מנהלים או הלקוח) שלא להתחיל באינטגרציה לפני שהגורמים המפתחים סיימו את כל הבדיקות מממשת את פוטנציאל הנזק החבוי בתלות הקשיחה Finish-to-Start. ההתעקשות תעלה ביוקר, בדחייה של מועד סיום הפרויקט. גמישות בהתייחסות לקו התפר הזה, איתור אפשרות לתחילת בדיקות בנושאים שניתן כבר לבדוק למרות שהפיתוח לא הסתיים תאפשר התקדמות של הפרויקט ותיצור סיכוי טוב לסיום הפרויקט במועד, תוך התגברות על הפער שנפתח בלוחות הזמנים.

עמידה עיקשת על עקרון הגמישות היכן שניתן תביא תועלת לפרויקט. התקשחות והיצמדות לתלות המתוכננת של  Finish-to-Start תגרע מן היכולת לסיים את הפרויקט בהצלחה.