להלן כתבה שהופיעה באתר 'נגישות ישראל' בתחילת דצמבר האחרון.

לא הייתי חובשת שוב את כובע המעורבות החברתית, אילולי שמעתי תלונות על המצב מהנכים המבקרים בפסטיבל הסרטים המתקיים כעת במבנה.

ניחשתם נכון. המצב לא השתנה.

05/12/07

סמל קולנוע

כששמעתי שהסינמטק הירושלמי שב אל מקום שבתו המקורי, וחזר מן ה`גלות` הזמנית ב`בנייני האומה`, לא היה גבול לשמחתי.
עתה, אמרתי בלבי, ניתן יהיה ליהנות מסרט טוב בלי להתקל בבעיות נגישות - הרי המבנה המחודש והמשופץ יהיה נטול תופעות מצערות מסוג זה, לא?

ובכן, מסתבר שלא.

אסייג את דבריי: מבנה הסינמטק המחודש מפואר ביותר. הוא עוטה, בפרפראזה על דברי המשורר, שלמת שיש, שטוף אור וידידותי למשתמש.

בתנאי שהמשתמש אינו יושב בכיסא גלגלים.

במקרה זה יחווה המבקר בעיות לוגיסטיות, בעיות שיגרמו לכל פאר המבנה המחודש להיראות מגוחך.
ראשית, הכניסה: אמנם המפלץ הארכיטקטוני של המדרגות בגרסה הישנה הוסר - המדרגות כרגע הן `סתם` לא נוחות, ארוכות ותלולות, אך אינן ביזאריות כמו שהיו.
אכן, תיקון משמעותי ברמת הקונספט העיצובי.
ועדיין, מה על שוחרי תרבות היושבים בכיסא גלגלים?

בימי עבר, כשהקפטריה שכנה בקומה התחתונה ביותר של המבנה, ניתן היה להגיע ברכב (או עם `נכונית` של ארגון `יד שרה` או דומיו) אל פתח השירות שלה, דרכו נכנסו חומרי הגלם, ולהגיע משם אל אולמות הקולנוע.

בסינמטק המחודש הכניסה הראשית למבנה נמצאת למטה, במפלס בו שכנה קודם הקפיטריה. כשהכניסה הראשית `ירדה` למפלס נמוך יותר, והמדרגות הרבות המובילות אליה אינן מאפשרות נסיעה בכיסא גלגלים, שומה על יושבי כיסא הגלגלים למצוא דרך צדדית, המובילה לפתח.

עניין לא קל כלל וכלל: משפצי המקום לא דאגו לשילוט שיכוון את המגיעים למבנה ברכב. אלה מחויבים למצוא את דרכם ללא שילוט נאות, בלי תאורה סבירה (בשעות הערב, המקום שרוי בחושך מוחלט), ובחלק מהשבילים הרכב מפלס דרכו פיזית ממש בין שיחים. נשמע אולי רומנטי משהו, אך נראה שמי שרצה לראות סרט לא שאף לעסוק בניווט.

לטובת מי שמתעקש להגיע בכל זאת:
יורדים בכביש המגיע מצומת דרך חברון, חולפים על פני מלון `הר ציון`, `בית אות המוצר`, ומתחת גשר בני ברית. ממשיכים במורד הכביש המתעקל ימינה תוך שהוא חולף על פני סכר עד לצומת T שתהיה מצד שמאל הכביש (מצדו הצפוני). בקצה קטע הכביש העובר על פני סכר (שסכר בעבר את מי בריכת הסולטן) ישנה צומת הפונה ימינה אל הר ציון. יש לפנות שם דווקא לפניית פרסה - לאורך בריכת הסולטאן ועולה לכיוון שער יפו, ואילו חלקו השמאלי של כביש צר וחושוף זה יביאנו אל מפלס הסינמטק מול פתח הכניסה.

מסובך.

כאמור, הדרך אינה קלה למנווט הטירון.
מדוע אינה מוארת ומדוע הסינמטק המחודש לא דאג לשים במקום שלטי הכוונה ברורים?

יתכן שמנהלי המקום סבורים שאנשים מגיחים לעולם מבטן אמם כשהם מצוידים בידע מוקדם על הדרך הנכונה להגיע לסינמטק.
אפשרות אחרת, סבירה יותר, היא שאיש לא נתן דעתו על הנכים, כי הם אזרחים סוג ב`, כפי שאמר חבר טוב.

אם נחזור לתהליך הכניסה אל המבנה, הרי שבשלב זה נותר ליושב כיסא הגלגלים`רק` לצאת מהרכב, לקוות להצליח לעבור בין המכוניות החונות (לא ראיתי במקום שלט של חניית נכים) ולהתגלגל אל דלת הכניסה.
אם ברצונו להגיע אל הקופה,רצוי שיסמוך על המזל הטוב שהעניק לו מבנה רזה (אם זה המצב) או על יכולתו לתמרן בשטח בנוי: בין הכניסה לקופות מפרידים עמודים דקורטיביים שהרווח ביניהם צר.

מרפסת המבנה המחודש, הצופה, כדרכה, לנוף עוצר נשימה, עטתה במהלך השיפוץ גג זכוכית וכיום היא מהווה חלק אינטגרלי מהמסעדה עצמה.
לא ברור לי מדוע בתהליך המטמורפוזה הזה נוספה קורה לכל רוחב המרפסת. היא ממוקמת בגובה עיניו של אדם יושב (כלומר, כל יושבי המסעדה ומבקריו המתגלגלים) ומכערת את הנוף.
תמוה ומיותר.
אני מוכרחה להודות: אחרי תלאות הדרך לסינמטק בכלי רכב (שהייתה חבויה בבחינת דרך סתרים) וההפתעות הבלתי נעימות בתוך המבנה עצמו, לא הייתי חדורת מוטיבציה לצפות בסרט לשמו באתי.

חביבות הסדרנים והמלצרים לא מחקה את עלבון הכניסה המחתרתית-כמעט.

אם רמת הקידמה של חברה נמדדת על פי יחסה לחבריה החלשים, הרי שבבדיקה כזו לא היינו זוכים לציון גבוה מדי.

כמאמר הפתגם, הדרך לגיהנום (שהרי מבנה הסינמטק צופה לעבר גיא בן הנום, שהעניק לגיהנום את שמו) רצופה כוונות טובות.

דרג את התוכן: