הצפיה בבריאה, בתהליכי הטבע והאנושות ותחושת עצם החיים, מגלים לנו עוצמה פנימית שקיימת בכל אחד ואחת מאיתנו בפרט ובעולם כולו בכלל. כח החיים הזה הפועל ומופיע בדומם באופן קלוש, בכח הצמיחה של הצומח, בחיות ובנועה של בעלי החיים ובתבונה ובדיבור של האדם, מתרכז בנקודה פנימית ואינסופית בבריאה.

מאז ומעולם חיפש האדם להתחבר לכח החיים שבבריאה ולהשביע את רצונו..., כך נוצרו הדתות האליליות ולאחר מכן המונותיאיסטיות וכל מה שביניהן. גם תפיסות רוחניות אחרות נגזרות מהקשר בין האדם לכח החיים שבבריאה.

במקביל לתהליך שעובר על האדם, פועל גם הכח הזה שכמו כל כח אחר שואף להתגלות בבריאה בכל עוצמתו. כח החיים מתגלה נפלא בדומם - המבצע את תפקידו (האבן היא אבן, החול הוא חול, הים הוא הים,... בכל מקום ובכל זמן). כח החיים מתגלה באופן מופלא גם בצומח - השומר על סוגיו בנאמנות וממלא את העולם (התפוח הוא תפוח, הברוש הוא ברוש, התאנה היא תאנה,...). גם עולם החי משתמר לסוגיו ובתכונותיהם השונות של בעלי החיים למיניהם אותם מחיה כח החיים של הבריאה (הכבשה היא כבשה, הדג הוא דג, הקוף הוא קוף, ...).

אבל בני האדם - הם לא "בני-אדם"!

כח החיים הטבעי, המוסרי, האיכותי לא מצליח לפרוץ ולהופיע במלואו אצל בני האדם.

למה?

- "יצר לב האדם רע מנעוריו" - הבחירה החופשית שניתנה לאדם מעצם מהותו ובריאתו, היא זו שמאפשרת לו לחפש את העונג בחיי הגוף הפרטיים ולא בחיי הרוח הכלליים - כח החיים האחדותי שבבריאה פועל גם באדם והוא גורם לו לשאוף לשמחה ולעונג, אבל האדם בוחר לעשות זאת בדרך הזמינה והקלה.

הדתות השונות ניסו לפתח את האפשרות להנות ממנעמי העולם הגשמי יחד עם "פיצוי פנימי קטן" לעולם הרוח בצורה של "עבודת האל".

כאשר התפתחה התודעה, התפתחו גם הדתות והגיעו לסיגופים וניתוק מהחיים מצד אחד, למאיסה בחיים הגשמיים וחיבור לאין מצד אחר ולנסיון לשילוב מסוים בין העולמות מתוך פשרה מכיוון נוסף.

הכפירה התפתחה כגורם משכיל שמסייע לכח החיים שבבריאה, מתריס נגד כל הופעה דתית מוקטנת כלשהי וחושף את אי התאמתה לאינסופיות הפנימית שקיימת בבריאה.

כאשר יגיעו התובנה והתודעה האנושית ל"מתכון" שמאפשר חיים טבעיים שלמים ומאוחדים של האדם עם הסובב אותו מתוך פוטנציאל החיים הקיים באדם, כך שהחיים המעשיים יהיו מוסריים ומאושרים תעלם אי"ה גם תופעת הכפירה ...