שתיים עשרה שעות לא קלות מבחינה רגשית עברו על גונק. בעשר בלילה כשצחצחה שיניים בדרכה לשינה מוקדמת, היא הסתכלה במראה והתקשתה להאמין שבבטנה קורים תהליכים משמעותיים כל כך של היווצרות חיים חדשים. יותר מכול היא חשה בעתה מאי הפיכותם של תהליכים אלה, כמו היתה סירה קטנה שנסחפת במהירות לכיוון המפלים הגבוהים. היא היתה שקועה בעולמה כששמעה דפיקה קלה בדלת. היא פתחה ועמד שם דרור. רך וחשוף. גונק פתחה את הדלת לרווחה וסימנה לו להיכנס. הם התיישבו על הספה במרחק מה זה מזו, ודרור אמר: "באתי להיפרד."

הוא לא היה בכלל מודע לכך שגונק מתכוונת לעלות לצפון בשבעה עשר באוגוסט, והיא גם לא התכוונה לספר לו. הוא הושיט לה חבילה.

"מה זה?" היא שאלה.

"תוכניות המילכוד של משרד התוחלות, הרבנות בת"א ועיריית באר שבע," אמר דרור. "ובמעטפה נפרדת, רשימת המקומות שבהם החבאתי את לוחות ההפעלה והקודים שלהם."

"מה אני אעשה עם זה?" שאלה גונק.

"אני מוריש את זה לבן שלנו... או לבת שלנו," הזדרז להוסיף.

"תודה רבה." אמרה גונק.

"וגם רציתי להגיד שאני מצטער." אמר.

"ובטח על הדברים הלא נכונים." אמרה גונק.

"על שאני לא אהיה כאן, איתכם."

"זה לא בגלל שאתה הולך למות לא תהיה כאן." היא אמרה, "אלא בגלל שאני רוצה לחיות עם מישהו שונה ממך."

"כן, יהיה לך יותר טוב."

גונק קטעה אותו ואמרה בנשימה אחת: "ולמרות שבהתחלה הרגשתי בוז לבחירה שלך, ובעקבות זה הבוז גדל והתרחב גם אליך, עכשיו אני לא מרגישה ככה. קודם, לא הצלחתי להבין איך מישהו יכול לעשות משהו נכון מתוך מניעים לא נכונים. עכשיו שהחלטת לעשות את המעשה בלי קשר לגורו שלך, אני כן מעריכה את זה."

"תודה," אמר דרור וקם. הוא הלך לדלת ויצא בלי להביט לאחור.

למרות הרגשות והמחשבות שאיימו להשאיר אותה ערה ומתהפכת, ישנה גונק כמו בול עץ.

בשש בבוקר העירו אותה דפיקות רמות בדלת. היא מיהרה לפתוח. לביתה פרצו שלושה שוטרים ושוטרת והיא נסוגה לאחור. אחד מהם פקד עליה: "תני לי את החבילה שדרור כחול נתן לך."

גונק ניגשה לחבילה שהיתה מונחת על השולחן ומסרה לו.

"הוא נתן לך עוד משהו?" שאל השוטר.

"הוא הכניס אותי להריון," אמרה גונק.

השוטרת צחקקה. היה משהו מוכר בצחוק שלה. גונק הביטה בה בעיון והשוטרת הסתכלה בה חזרה בהדגשה מחוייכת. גונק כמעט בלעה את לשונה מתדהמה. השוטרת היתה לא אחרת מאשר לוטי הגותית. ללא צבעי הפנים החיוורים, ללא עיגולי העיניים השחורים ולבוש הקטיפה והמלמלות, במדים כחולים וכובע... והיא נראתה שונה לגמרי.

"לא יכולתי לספר לך," אמרה לוטי בנימת התנצלות, "הייתי חייבת להמשיך ולעקוב אחרי החשוד."

"אבל את היית חברה שלי הכי טובה."

"בבקשה, אין לזה שום קשר... אני רוצה להמשיך להיות החברה שלך הכי טובה." גונק לא היתה מסוגלת להוציא מילה. "תלכו לתחנה," אמרה הלוטית לחבריה השוטרים, "אני אשאר כאן עוד קצת לקפה."

עשר דקות אחרי כן, ליד הקפה שהכינה גונק כמי שכפאה שד, היתה קופסת עוגיות גדולה ולוטי אכלה ממנה בתיאבון. "אז מה חשבת לך? שסתם ככה אני יושבת על ענף של עץ בחצר שליד משרד התוחלות כל היום?" אמרה תוך שהיא מתיזה פירורים מפיה, "מה חשבת שאני עושה, משוחחת עם ינשוף?" היא צחקקה. "הייתי טובה בתור גותית, אה? מתאים לי. רק שתדעי שאני באמת כותבת שירה. מה יש? גם אני מורכבת. אני לא סתם. אני דמות עגולה..." אמרה ודחפה עוד ביסקוויט. "תדעי לך שמעט מאוד אנשים הם מי שהם מתיימרים להיות... ודרך אגב," היא הנמיכה את קולה, "גם גב' נחמני הזאת היא לא ממש לגמרי. יכולות להיות לך עוד הרבה הפתעות."

"אוי לא." היתה תגובתה של גונק.