זהו סיפור אמיתי.חברתי דליה היתה הראשונה להתחתן. שני ילדיה הראשונים נולדו עוד בטרם ידעתי אני זוגיות המסווגת רצינית. באותה עת בקרתי אותה פעמים רבות, ונהיניתי מהשותפות בהוויה המשפחתית שנראתה בעיני פיסגת האושר אליו שאפתי. דירת ארבעה בשכונה ירוקה, בעל 'מדהים' החוזר בשעת ערב מאוחרת (מאוד),לתוך כוס יין ושאריות מתובלנות היטב מארוחת ערב משפחתית, מלווה בשיחה מגבשת אל מעט שעות שינה שנותרו עד לבוקר של יום נפלא נוסף, ושני ילדים שמהווים דוגמא לניהול משפחתי שכל סופר נני היתה מזכה בעיטור מופת. 

במהלך תקופה זו, סיימה דליה קורס הנחיית הורים, והחלה להדריך ולשנות תפיסות עולם אצל הורים צעירים בעיקר, שפקדו את המתנ"ס השכונתי פעם בשבוע תמורת סכום סמלי. איך לגדל ילדים- וגם להצליח- זו היתה סיסמת הדגל שנשאה, ואני שמחתי על שזכיתי להיות חברתה.

את בני הראשון ילדתי מספר שבועות לאחר לידת ביתה השלישית. מפגשי האמהות הפכו מן הסתם למפגשי 'הדרכה', ויש לציין כי לא פעם יצאתי  ממפגשים אלו מהורהרת ,שלא לאמר מתוסכלת, מהאופן שבו גידלתי את ילדי , תוהה על  האמת הפנימית שמובילה אותי , ורואה את המקור לכך ב'שגיאות' הדור שגידל אותי.

 ביתה של דליה הפך לסדנת הורות מזדמנת לחברות ילדות, שכנות ותיקות וחדשות, ובמשך הזמן גם מקור העתקה למערכת זוגית מושקעת ומושלמת כנגד הסיכויים הקיימים בשוק...

קצת לאחר שבנו את ביתם במושב בגליל, ילדה דליה את ביתה הרביעית, למרות אזהרות הרופאים והסכנות הכרוכות כתוצאה מגילה המתקדם ולחץ דם גבוה שגרם לאישפוזה הממושך.ה'קינוח'- כינו את הרכה.

'להבקיע חומות- זה שם המשחק שלי', אמרה בגאווה באחד מביקורי בבית החולים.' זה טעם החיים'.

לקראת יום הולדתי קבענו להיפגש בתל- אביב, לאחר תקופה ארוכה בה ניהלנו את מערכת יחסינו בשיחות טלפוניות ממצות שבהן הייתי אני  מבקשת עצות מעשיות בגידול שלושה מתבגרים, וב'הכל כרגיל ובסדר' מן הצד השני.

חיוך קורן המבשר טובות קדם אותי בהיכנסי לבית הקפה, וחיבוק מרגש שבישר געגוע עטף אותי לפני שהתישבתי.

זמן קצר לאחר המעבר לגליל והולדת הקטנה, החל בעלה להתכנס בעצמו, ולאחרונה מסרב לדבר אפילו איתה. העסק שבנה עם המעבר- קרס, והחובות תופחים. כבר שנתיים שיושב בלילות בחדרו וכותב... ובבוקר ישן. כבר שנתיים  ישנה בחדר העבודה שלה .  לא יכולה להתקרב. הגדולים שכרו דירה  במרכז, ומסרבים לבוא לבקר.הקטנות כועסות ומאשימות אותה במצב הכאוטי שנוצר בבית. מרחמות על אבא.

יועץ זוגי אליו הלכו בתיווך יועצת בית הספר- המליץ על פרוד...לטובת כולם. המצב הכלכלי אינו מאפשר זאת.

המשפחה המורחבת אינה שותפה בסוד הענין. לא כי מתביישת...הרי ממילא לא יעזור...וכן, שלא אספר לחברות. רק לי מגלה.

סיפור אמיתי לגמרי, למעט הפרטים שעלולים לזהות.

הרהורים: אם לא היה אקדח במערכה הראשונה... מהיכן נורתה היריה?