0
| האדם החברותי בחברה הנוכחית קהה חושים לעצמו ולסביבתו. לעומת הסוציאליזציה הדכאנית בחברה הבורגנית, יש להעמיד נוירוטיות-מודעת-לעצמה, רגישות-יתר רפלקטיבית. למראית עין, האדם החברותי אמור להיות רגיש לצרכי הזולת, למתן את תגובתו הרגשית הזועמת לטובת אלו העשויים להיפגע ממנה. לומר לאדם – "דברייך הם הטיפשות בהתגלמותה", זה פסול. אך האיסור לביטוי רדיקלי איננו מעלים את המחשבה הרדיקלית, איננו מעלים את הרגש הרדיקלי (הנוגע בשורש העניין), אלא מעצימם, הם צוברים תאוצה לא-מודעת. האלימות המפעפעת כנגד חברה אלימה במהותה, מקבלת סטירת לחי בדמותה של המחווה השותקת, הממותנת. המיתון הרגשי שותק אל מול המציאות המכוערת, ובשתיקתו הוא הופכה לנעימה למגע ולמישוש. אל מול האדישות המחויכת עומדים עדינות וזעם נוירוטיים, כבבואותיו של האדם החלש. השתקפות חולשתו של האדם היא גם הרגישות המוגזמת והמוצדקת לכאביו ולחולשתו הפרטית. ברגישות המוגזמת האדם מוצא ביטוי לכוח עדיף על הברבריות החיצונית, הוא יודע לעסוק באותה אלימות המכוונת כלפיו ולהפגינה החוצה, כמעין פעולת הקאה. האדם הנוירוטי הרגיש עד כדי אימה לסחורה, עד כדי כך שהמגע עימה מעוררת בו חזיונות של גיהנום ארצי, חושף את הסחורה מעבר לקליפתה הממותגת כתופסת אותו בגרונו ומכריחה אותו לשאוב את התוכן המיוצר שלה לתוכו. כמובן, "זכותנו" להפסיק לצרוך בכל רגע. במובן אחר, האלימות כלפי האובייקט והאדם האחר ממוחזרת, נצרכת על ידי החברה קהת-החושים כולה, מבלי שתקבל את רפלקס ההקאה – מהחברה - החוצה. מהבחינה הפילוסופית ניתן להצביע על החזרה האוראלית הזו לא כחזרה נצחית, אלא כרגעית בלבד, רגע אחד בהיסטוריה שלמה של חזרה בלתי פוסקת על אלימות אנושית |