בשעה תשע בערב, כשנפלנו מותשים אל תוך הכורסאות בבית, נשארנו רק עם השאלה "מי צריך היה להיות יחד איתנו שם בכדי שיבין שככה זה לא יכול להמשיך?" התשובות היו רבות – מנהל בית החולים/שר האוצר/נערי האוצר/מנהלי מחלקות בבית החולים/שרי ממשלה. אבל ידענו היטב שאין בנמצא תשובה אחת טובה. מה שבנמצא היה תחושת האין אונים מול מה שחווינו.
אתמול בילינו מעל שמונה שעות בחדר מיון פנימי בבית חולים גדול באזור מגורנו. השם של בית החולים לא חשוב כלל ועיקר. לא מזמן ביליתי עם קרובה בת למעלה מ- 90 בחדר מיון פנימי בבית חולים אחר והתחושה זהה – ככה זה לא יכול להימשך אבל זה רק הולך להיות יותר גרוע.
הסיבות הרפואיות הקונקרטיות לכך שבילינו שם כל כך הרבה שעות לא חשובות. לא בגללן היינו שם כל כך הרבה זמן. יותר מכך, למען הגילוי הנאות אציין שלולא הכרות אישית עם כמה רופאים בכירים היינו נמצאים שם לפחות עוד שלוש שעות. ויחד עם זאת, חלק גדול מהזמן בילינו שם לא נבע מסיבות רפואיות. אין יכולת לצוות הקטן להתייחס בזמן ובכבוד לכל חולה וחולה, זמן קבלת התוצאות מבדיקות הדמיה חורג מכל מה שסביר, נוהלי השחרור לא תואמים את גודל הצוות המנהלי וכך הלאה וכך הלאה.
צריכים החולה ומשפחתו הרבה אורך רוח בכדי לא להתפרץ אל מול החידלון שבו הם נתונים. השכיבה (אם יש מיטה), או הישיבה חסרת המעש, באולם ההומה והרועש תוך ציפיה לתוצאות ולהחלטה על הדבר הבא, הופכים את החולה לייצור אדיש. ככה – שעה ועוד שעה – שעה ועוד שעה – ואז מגלים שבתוכנו מתנחלת תחושת ההשלמה הגובלת בייאוש שאין מה לעשות. שכך נגזר עלינו לקבל טיפול רפואי דחוף.
אח"מים לא חווים את זה. על משרד הבריאות אין מה להרחיב את הדיבור - לא ממנו ולא משר הבריאות תבוא הישועה. אז כנראה שאין תשובה לשאלה ששאלנו את עצמנו בסוף היום. איש לא רוצה או יכול לעשות את השינוי הנדרש בכדי שבתי החולים יהפכו למרכז המכבד את הנכנס בשעריו במשך 24 שעות. איש לא יציע לתורם, המוכן להשקיע מיליונים בעוד בנין, שייתן את הכסף בכדי שתהליך המיון בבית החולים ייכבד את החולים וישפר את מצבם.
עם זה נגזר עלינו לחיות ולכן, אין מנוס אלא להיות או בריא או עשיר מאד.
|