כותרות TheMarker >
    ';

    יומני כרמל

    ילדה טובה כרמל.
    בעצם, כבר לא כל כך ילדה,
    ואם חושבים על זה ברצינות - גם לא כזאת טובה.

    0

    With a little help from my friends

    17 תגובות   יום שני, 11/6/07, 17:27

    בסוף שנות התשעים שודרה בארץ הסדרה "שנות הקסם", אשר עקבה אחר שנות התבגרותו של קווין ארנולד (פרד סאבאג') במהלך שנות השישים הסוערות בארה"ב, במסגרת משפחתית כל אמריקנית הכוללת זוג הורים שמרנים בעלי כוונות טובות (שלא בהכרח הצליחו לחפות על חוסר הבנתם המהותית בחיי ילדיהם), אח גדול בריון ומתעלל ואחות  היפית-ליברלית. 

    שיר הנושא של הסדרה היה " with a little help from my friends " בביצועו של ג'ו קוקר. השיר הזה מעולם לא הרגיש לי רלבנטי יותר מביום שישי האחרון, ובעוד שאין לי בעיה לשיר מבלי לזייף בכלל – אני לא בטוחה שהייתי צולחת את סוף השבוע הזה בלי עזרתם של שני חברי הטובים ביותר (לפחות מבין אלה שנמצאים בארץ, תירגעי גברת צפון קרוליינה).הפוסט הבא מוקדש להם.

     == 

    יצאנו מהבית של רן ושתקנו.שתקנו בדרך לג'יפ של דן ושתקנו במהלך הנסיעה לביתה של שירלי.אפילו עכשיו, כשאני מנסה להקליד את הפוסט אני בקושי מצליחה למצוא את המילים שיתארו את הסיטואציה.אחרי מספר דקות נסיעה דן הודיע לנו שאסור לנו לשתוק יותר. חייבים לדבר. להוציא את הדברים. דן גדל בעכו והוא ממש לא מהזן ה"מתקשר" במובן המנדנד של המילה, אבל נראה לי שאפילו הוא הרגיש שאם לא נדבר, החומציות של הרגשות שלנו עשויה לאכל אותנו מבפנים. 

     == 

    אולי זה הזמן להקדמה קצרה.

    רן ואני לא גרים יחד כבר שנה. אחרי הניתוח לא יכולנו להישאר בדירתנו השכורה (מדרגות ושאר מכשולים טכניים) ולכן עברנו זמנית להתגורר אצל הורי. שלושה חודשים גרנו שם עד שזה היה כבר קשה מדי, גם פיזית וגם נפשית להורים שלי. וגם לי.

    רן עבר לגור אצל הוריו כשאני מבקרת אותו בתדירות גבוהה במהלך השבוע ואת סופי השבוע בילינו ביחד אצל ההורים שלי.

    בחודשיים האחרונים מצבו הפיזי של רן התדרדר. הוא לא מסוגל ללכת בכוחות עצמו ונעזר בכסא גלגלים, וזה רק חלק מהסיפור.

    קשה לי יותר ויותר להגיע לשם ואילו רן נאחז בי כחוט המקשר לחיים.

    אני לא רוצה לנתק את החוט הזה, אבל מרגישה שכובד האחריות שרובץ עלי עשוי לשבור את המפרקת שלי.אז אני משתדלת לעשות איזשהו ממוצע, פשרה, ורוב הזמן מרגישה אשמה שאני לא עושה מספיק, לא עושה יותר, ומצד שני עייפה מאוד ונטולת כוחות. 

    ואז יש את ההורים של רן. ולא, לא מדובר במתח הקבוע שבין הכלה לחמות. להוציא את קרואלה דה-ויל, מעולם לא נתקלתי באשה כל-כך קרה.  באמא כל כך קרה. אשה שמסוגלת לבצע את כל המלאכות הפיזיות הכרוכות בטיפול בבן גוסס, אבל לא יכולה להביע טיפת אהבה.אשה קשה, אובססיבית וחסרת רגישות לחלוטין, שאומרת דברים בלתי נתפשים בלי להקדיש מחשבה לכך שלמצער ראוי להגיד אותם שלא ליד החולה עצמו. אם בכלל.

    מאות פעמים ביקשתי ממנה לא להודות לי על זה שאני באה, לא לגרום לרן לראות במה שאני עושה "טובה" או "גמילות חסדים". אבל האשה הזאת, שמדברת בלי הפסקות נשימה (ורוב הזמן טוחנת את אותן שטויות הקשורות לכולסטרול שלה – תמיד בכ' רפויה, ולכלב הפקינז הדגנרט שבהחלט ייתכן שהנו הייצור החי היחידי שהיא מסוגלת להפגין כלפיו רגש) בלאו הכי לא שומעת איש מלבד עצמה. 

    את ההורים שלי היא מעולם לא הבינה. לא הצליחה לתפוש למה הם מרעיפים על רן כל כך הרבה חום. למה אמא שלי מבשלת בשבילו במיוחד. היא לא הצליחה להתאפק והתריעה בפני אמא שלי שלא כדאי לפנק אותו כל כך "שלא יתרגל".ואני תהיתי מבולבלת, זה לא מה שאת מאחלת לבן שלך? שידאגו לו? שיאהבו אותו? שיפנקו אותו? גם כשהוא גוסס אסור להביע רגש? אכפתיות, השתתפות, אהבה, חמלה? 

    === 

    אחרי חודשים של ריסון עצמי הגיע הרגע הבלתי נמנע: התנגשות המאורות. הנסיבות: התייצבותי עם שירלי, דן ואמא שלי לסדר קצת ולצבוע מחדש את המחסן שמהווה תירוץ עלוב לחדר, בו משוכן רן בבית הוריו.

    העילה: אי תאום מראש, מועד לא נוח (יום שישי).

    הרקע: זוג חברים משותפים שלנו ניסה לתאם את פעולת ההצלה ההכרחית הזאת במהלך שבועיים. היא התנגדה בתוקף תוך שהיא מבהירה ש"אין לה ראש לזה עכשיו", ש"כל הבית זקוק לרמונט" וש"המחלה של רן גרמה לנו לפשיטת רגל".

    לא עזרו ההסברים, התחינות, ההבטחות שהחדר יהיה מצוחצח ומדוגם כחדש ושהיא לא תצטרך לעשות דבר. כמעט כאילו יש איזושהי נקודה שמפריעה לאשה הזאת בעצם זה שאנשים מנסים לשפר במעט את איכות החיים של רן. אולי היא מרגישה שלא מתייחסים לקושי שלה, אולי זה נראה לה בזבוז של זמן או של משאבים...   

    ==

    אז הגעתי בהפתעה.

    לא יכולתי לסבול יותר את המחשבה על רן המעביר את שעותיו בחדר המזעזע, הדחוס, עם מיטת היחיד האומללה והספרים שלא אובקו בחמש עשרה השנים האחרונות, פנקסי החשבוניות המפוזרים, העיתונים, קלסרי המתכונים שלא הושמשו מעולם, מוצרים של אופיס דיפו שאריזתם לא נפתחה, דיסקים, ארגזים ושקיות. אלוהים, כמה שקיות.

    ובסוף היא התפרצה עלי. ואני פשוט איבדתי את העשתונות וצעקתי עליה שאף אחד לא מנסה להקשות עליה יותר מהקושי הקיים ושכל המטרה של הביקור הזה היתה להפוך את סביבת המחיה של רן לקצת יותר נעימה. לא יותר מזה. ושאם היא לא היתה נאלצת לחזור מוקדם הביתה – הכל כבר היה מסודר כשהיתה מגיעה והיא לא היתה רואה זכר לאנדרלמוסיה. 

    אני יודעת שלא לי להחליט בדברים האלה, אני יודעת שזה דבר נורא להרגיש, להגיד או לכתוב, אבל לפעמים המחלות נופלות במקום הלא נכון. במילימטרים.

    == 

    כשיצאנו מהבית של רן לא דיברנו מילה. דן ושירלי התעקשו שאנחנו צריכים להיות קצת ביחד ולא הסכימו לשמוע כשאמרתי שאני רוצה לחזור הביתה. אז שיחררנו את אמא שלי ונסענו לשירלי. ושם בין בלאק לייבל, ים של דמעות (אמיתי, לא השיר) והמבורגרים, הבנתי שגם בחרא יש דרגות. ושבמובנים מסוימים, שכרגע בשל נסיבות התקופה קשה לי לעתים לתפוש, אני בת מזל...

    דרג את התוכן:

      תגובות (17)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        28/6/07 09:36:

      סגולותיך הנוגעות, מן הידועות. גם הנשמה הגדולה.

      כמה מייסר לחשוב עליו, כלוא שם עם האישה המנוכרת ההיא.

      ניסיתי למצוא בליבי רחמים גם על דמותה, ואין. 

        17/6/07 12:26:

       

      צטט: michal_he 2007-06-17 08:19:50

      כמו תמיד הצלחת לגעת בלבי.

      תודה. את מותק.

        17/6/07 08:19:
      כמו תמיד הצלחת לגעת בלבי.
        17/6/07 08:12:

       

      צטט: סופי. 2007-06-15 22:14:52

      אבל את יודעת, לפעמים הקצרנות הזו יכולה להיות בעוכרי.

      דמייני לעצמך, למשל, את הבעת התדהמה שעולה על פרצופו הנבוך של בחור, שבמענה לווידוי אהבה מליצי ונרגש, זוכה לשמוע ממני את התשובה המשתפכת - כנ"ל.

      יש לקחת בחשבון שמאז שגרתי בלונדון בתור ילדה, אני די חולה על הפוצים היבשושיים האדרסטייטיב האלה, ולכן "כנ"ל" נשמעת לי תגובה סבירה לחלוטין (וגם עדיף שלא ירים את האף בשלב זה..קורץ)אבל אני בהחלט מבינה את הקושי..

      מצד שני אני לא בטוחה שהמענה הסמי-ארסי שלי "כפרה עליך" משפר את המצב.

       

      אגב, אני בטוחה שמי שמכיר אותך יודע להבחין בין הניואנסים של התגובות, גם אם הן לא משתפכות..

       

        15/6/07 22:14:

      אבל את יודעת, לפעמים הקצרנות הזו יכולה להיות בעוכרי.

      דמייני לעצמך, למשל, את הבעת התדהמה שעולה על פרצופו הנבוך של בחור, שבמענה לווידוי אהבה מליצי ונרגש, זוכה לשמוע ממני את התשובה המשתפכת - כנ"ל.

        13/6/07 22:38:

       

      צטט: נמרוד הלוי 2007-06-13 16:23:13

      אין כמוך בעולם! לא היתה ולא תהיה! 

      ברור! שברו את התבנית אחרי שיצרו אותי...קורץ

        13/6/07 16:23:

      אין כמוך בעולם! לא היתה ולא תהיה! 

        12/6/07 13:39:

       

      צטט: ננס אדום 2007-06-12 11:45:23

      לא יודע מה לכתוב.
      רק הזדהות והערכה על הכוח.
      אין הרבה שהיו מוכנים לשאת בנטל האחריות הזו.

      עצוב שיש לו אמא כזו.

      Red יקירי,

      לפעמים, הגדולה היא בלהגיד שאין מה להגיד...(זה לבטח עדיף מקלישאות חבוטות ומעצבנות)

      וזה קשה במיוחד לאנשים שאוהבים מילים, אז שאפו!

      ותודה.

        12/6/07 13:37:

       

      צטט: סופי. 2007-06-11 21:40:51

      יקירה, קבלי חיבוק חזק, מקווה שיעניק לך כוחות. אין ספק שצריך במצבים כאלו, שאין לי מושג איך אפילו מתחילים להתמודד איתם. וגם כוכב, שנראה קצת אווילי בנסיבות כאלו, אבל שיהיה.  

      תודה! חיבוק ממך שווה לא מעט. אני קוראת אותך בקביעות ואוהבת מאוד, גם אם לא תמיד מגיבה. מלכת האנדרסטייטמנט - בבריטניה היו מעריצים את הקרקע שעליה את דורכת...

       

        12/6/07 13:35:

       

      צטט: אמביולנטית 2007-06-11 21:38:12

       

      יפה שלי!

      אני מודה על הפוסט...

      ובלי קשר, ואולי עם - הכתיבה שלך מצליחה לגעת בי ולרגש אותי עד דמעות. את כותבת מדהים!!

      אוהבת אותך הכי בעולם והלוואי זה היה מספיק כדי לעשות את החיים יותר קלים תמיד, אבל בינתיים נסתפק בקצת... ובאיזה כוכב.

       

       

      מתוקתי,

       

      מטרת הפוסט היתה להבהיר שאת עושה את החיים הרבה יותר קלים גם אם ה"הרבה יותר קל" הוא עדיין קשה מאוד.

      אוהבת אותך המון (גם אם אומרת את זה מעט יחסית..)

      אני

        12/6/07 13:34:

       

      צטט: adikahan 2007-06-11 20:12:32

       

      אמילי יקרה,

       

       

      נגע לליבי.

       

      מהקריאה עולה בעיני התסכול הכבד שאת חשה.

       

      וחבל על כך.

       

      הכי חשוב זה שאת מנסה לעשות ככל יכולתך, ונדמה לי שהרבה מעבר לכך.

      העובדה שיש מישהו (מישהי) שמערימים מכשולים, זה סיפור אחר לגמרי. אפילו אם הם מצליחים, אין בזה כדי לגרוע כהוא זה ממעשייך.

       

      אנשים לא בדיוק יודעים להתבטא בסיטואציות רגילות ובוודאי בסיטואציה קשה כמו זו בה את נמצאת כעת. הגדולה שלך היא בזה שאת ממשיכה הלאה, בלי לשעות לאותן התבטאויות אומללות.

       

      חיבוק ענק לך.

       

       

      תודה. על ההבנה והאמפתיה כאחד.

        12/6/07 13:33:

       

      צטט: לוצ'יה 2007-06-11 18:12:16

      אהובת לבי.

      עוד לא הספקתי לענות לך למייל - עוד אעשה זאת באריכות - ובכל זאת אתחיל פה.

       

      את מדהימה בעיני. אין לי שמץ של מושג איך עושים את מה שאת עושה, ועוד גורמים לזה להיראות כל כך טבעי, פשוט, נכון וחסר מאמץ.

      אני מורידה בפניך את הכובע ומעריצה אותך. על האהבה, הנתינה, החברות האמיתית מכל הלב, וההתמודדות הבוגרת והמרשימה.

      אין ספק שלא היית שורדת בלי תמיכת המשפחה והחברים, וטוב שיש לך כאלה טובים, ואם לא היו הייתי חושבת שמשהו באמת פגום בצורה יסודית בעולם הזה כי למישהי כמוך מגיע רק הטוב ביותר.

      כשאני קוראת אותך, אם שלי, אני לא יכולה שלא לחשוב שאני סתם ילדה קטנה ומפונקת. לא כי הנושאים שאיתם אני מתמודדת הם אחרים (הרי אין משווים בין צער לצער, וחוץ מזה, כן, גם לי רשום ברזומה מוות עסיסי שטבע את חותמו על כל חיי), אלא כי אין לי ספק שלא הייתי מסוגלת להתמודד עם מצב כזה כמוך.

       

      נשיקות וחיבוקים,

      אני

      לוצ' מתוקתי,

       

      תודה. על החיבוקים, הנשיקות, האמפתיה והאהבה.

       

      אני לא חושבת שאפשר לדעת בתיאוריה איך היית מתמודדת אם (חס וחלילה! חמסה, חמסה!) היית נתקלת בסיטואציה דומה במציאות. ובאשר לזה שאני גורמת לזה להראות קל, טבעי, ופשוט - את צוחקת, נכון?

      תפסי דיבור עם החברים שלי, והם יוכלו לדווח שאני מתפרקת כל יומיים ואז עסוקה כמעט 48 שעות בלהדביק את עצמי מחדש. זה לא קל, ואני לא גיבורה. אני פשוט מתמודדת עם הקלפים שחילקו לי ומחכה לחלוקה מחדש. או לקלף כזה כמו בטאקי..

       

      מתרפקת עליך וירטואלית (מותר לי לגנוב, נכון?)

      אם

        12/6/07 11:45:
      לא יודע מה לכתוב.
      רק הזדהות והערכה על הכוח.
      אין הרבה שהיו מוכנים לשאת בנטל האחריות הזו.

      עצוב שיש לו אמא כזו.
        11/6/07 21:40:
      יקירה, קבלי חיבוק חזק, מקווה שיעניק לך כוחות. אין ספק שצריך במצבים כאלו, שאין לי מושג איך אפילו מתחילים להתמודד איתם. וגם כוכב, שנראה קצת אווילי בנסיבות כאלו, אבל שיהיה.  
        11/6/07 21:38:

       

      יפה שלי!

      אני מודה על הפוסט...

      ובלי קשר, ואולי עם - הכתיבה שלך מצליחה לגעת בי ולרגש אותי עד דמעות. את כותבת מדהים!!

      אוהבת אותך הכי בעולם והלוואי זה היה מספיק כדי לעשות את החיים יותר קלים תמיד, אבל בינתיים נסתפק בקצת... ובאיזה כוכב.

       

       

        11/6/07 20:12:

       

      אמילי יקרה,

       

       

      נגע לליבי.

       

      מהקריאה עולה בעיני התסכול הכבד שאת חשה.

       

      וחבל על כך.

       

      הכי חשוב זה שאת מנסה לעשות ככל יכולתך, ונדמה לי שהרבה מעבר לכך.

      העובדה שיש מישהו (מישהי) שמערימים מכשולים, זה סיפור אחר לגמרי. אפילו אם הם מצליחים, אין בזה כדי לגרוע כהוא זה ממעשייך.

       

      אנשים לא בדיוק יודעים להתבטא בסיטואציות רגילות ובוודאי בסיטואציה קשה כמו זו בה את נמצאת כעת. הגדולה שלך היא בזה שאת ממשיכה הלאה, בלי לשעות לאותן התבטאויות אומללות.

       

      חיבוק ענק לך.

       

       

        11/6/07 18:12:

      אהובת לבי.

      עוד לא הספקתי לענות לך למייל - עוד אעשה זאת באריכות - ובכל זאת אתחיל פה.

       

      את מדהימה בעיני. אין לי שמץ של מושג איך עושים את מה שאת עושה, ועוד גורמים לזה להיראות כל כך טבעי, פשוט, נכון וחסר מאמץ.

      אני מורידה בפניך את הכובע ומעריצה אותך. על האהבה, הנתינה, החברות האמיתית מכל הלב, וההתמודדות הבוגרת והמרשימה.

      אין ספק שלא היית שורדת בלי תמיכת המשפחה והחברים, וטוב שיש לך כאלה טובים, ואם לא היו הייתי חושבת שמשהו באמת פגום בצורה יסודית בעולם הזה כי למישהי כמוך מגיע רק הטוב ביותר.

      כשאני קוראת אותך, אם שלי, אני לא יכולה שלא לחשוב שאני סתם ילדה קטנה ומפונקת. לא כי הנושאים שאיתם אני מתמודדת הם אחרים (הרי אין משווים בין צער לצער, וחוץ מזה, כן, גם לי רשום ברזומה מוות עסיסי שטבע את חותמו על כל חיי), אלא כי אין לי ספק שלא הייתי מסוגלת להתמודד עם מצב כזה כמוך.

       

      נשיקות וחיבוקים,

      אני

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      bronte
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין