גם בפוסט וגם בפרטי.
השאלה המרכזית היתה איך יודעים שקשר הוא כזה שסופו ידוע מראש, ואיך אדם מסכים להיות בקשר מסוג כזה.
בקשה אישית. כל הנאמר פה, הן תהיות שלי, מחשבות ובדיקות של נושא הזוגיות. בואו נוציא את השיפוטיות מהשפה שלנו, לפחות פה בקפה. אין לנו הזכות לשפוט את האחר, כי אנחנו שופטים לפי הנסיון שלנו, לפי ההנחות שלנו.
כל אחד חי לפני הנסיון שלו, לפי הנחות החיים שלו. זכותו של כל אחד לעבור את המסע של עצמו, בקצב שלו.
אין נכון או לא נכון, אין חוקים, אין בסדר ולא בסדר... יש מתאים לי או לא מתאים לי,
החיים הם ניסוי וטעייה, של כל אחד מול עצמו, ביחס לערכים שלו, ביחס למטרות שלו ומול הסביבה. לכל אחד יש את הזכות למסע, את הזכות לשנות את מה שלא מתאים לו ובלבד שהוא לא פוגע באף אחד אחר..
ולשאלתנו - מהו קשר שסופו ידוע מראש:
הנחת הבסיס היא שכולם רוצים לאהוב ולהיות נאהבים, זה צורך אנושי, טבעי ומדהים.
כל קשר זוגי מתחיל טוב כי אחרת לא היה מתחיל. מתי הוא הופך להיות קשר שסופו ידוע מראש? כשהגבר או האשה מעלים צורך שלהם מהקשר והשני בכלל לא בעניין.
דוגמאות -
הוא רווק רוצה ילדים והיא כבר עברה את ה-40 ויש לה 3 ילדים והריון ממש לא בא בחשבון או ההיפך... הוא גרוש משלם מזונות ל-4 ילדים והיא רוצה ילדים נוספים.
היא רוצה מחויבות הוא רוצה להתפרפר (או ההיפך..)
הוא גרוש בן 50 שמבלה את זמנו עם בחורה מדהימה בת 30 - אהבה גדולה, מתי שהוא היא תרצה להתחתן? ילדים? האם הוא רוצה זאת? הם התאהבו ואחד מהם לא יכול לסבול את צורת החיים של השני, את אופן החינוך שלו/שלה של הילדים, המתח בבית מרקיע שחקים.
אדם פלוני שעכשיו יצא מגרושין קשים לאחר שנות נשואין רבות נכנס לאתרי הכרויות מחפש קשר, יפגוש את האחת ויתאהב בה.
האם הוא בכלל פנוי לקשר? או שהצורך להגדיר את עצמו מחדש יצור אצלו תסכול גדול? חוסר יכולת להקשבה אמיתית.
בכל אחד מהמקרים הדברים צפים כמעט בתחילת הקשר או במהלכו, רק ששני הצדדים מעדיפים להתעלם מהבעיות ולחיות את הרגע. הוא נשאר איתה מסיבותיו והיא נשארת איתו מסיבותיה. שניהם יודעים שהמציאות תטפח על פניהם ודוחים את הרגע. שנה, שנתיים - שלוש - בסוף זה קורה. כי אין תאום ציפיות אמיץ.
תשאלו ובצדק, למה היא נשארת איתו? למה הוא נשאר איתה?
אולי הפחד.
אולי היא נשארת כי תמיד ישנה אצלה התקווה, שאולי משהו ישתנה, אולי הוא כן ירצה ילדים בסוף, אולי הוא יאהב אותה כל כך שבכל זאת הוא ירצה חתונה למרות שהיום הוא אומר שממש לא.
אותה בחורה אותו בחור רוצים להאמין. כולנו רוצים להאמין, זה אנושי. טוב לה, היא מאוהבת, סביר שגם הוא, מה שעושה אחר כך את הפרידה לכואבת יותר. אין חוקים, אני יודעת, יחד עם זאת,
יש כרוניקה של פגיעה ידועה מראש. או כדברי שיקספיר אקדח שמופיע במערכה ראשונה על הבמה עד סוףהמערכה השלישית יהרוג מישהו... יש את רגע האמת בו הכאב להשאר גדול מכאב הפרידה.
למרות הכאב, אני רוצה לומר, שאנשים לא נפגשים סתם, ההנחה היא שהיה להם תפקיד האחד בחיים של השני - לשניהם הקשר היה טוב בזמן שהיה עד שהבטן התחילה לכאוב והתחיל המתח. יגיע רגע בו אחד מהם יסיים את התפקיד אצל השני ויצטרך לשחרר על מנת להמשיך את המסע של עצמו.
כמובן שיהיו מקרים שהם יתחתנו ויהיו מאושרים לנצח נצחים - זה אפשרי, אבל כמה פעמים זה באמת קורה? כמה כאב שני הצדדים יחוו? ומה מחיר הפשרה הזאת?
אם בתהליכים עיסקנן - תהליכים יש להם דינמיקה, כרוניקה והם לוקחים זמן.
אי אפשר לקצר תהליכים.
לפני שאדם נכנס לקשר, אולי כדאי שיברר לעצמו מה יש לו להציע בקשר ומה הוא רוצה לקבל. להקשיב לעצמו ולבת זוגו. להשאר מחוברים למציאות לעבור תהליכים ביחד. האהבה החזקה תנצח. אם לא תהיה הקשבה אמיתית כל אחד לעצמו ולשני יווצר מצב בו
שני האנשים מקסימים, יפים, חכמים - נורא כייף להם ביחד - הם חברים טובים אבל הם רוצים דברים שונים מהקשר - לכן תהיה פרידה.
בפוסט הזה אני חושבת ותוהה על קשרים של פנויים ופנויות בלבד בהם שני הצדדים פנויים לקשר, רק לא לאותו סוג של קשר ולא האחד עם השני... .
יש לכל אחד את המסע שלו ואת השותף המתאים לחלקים שונים מאותו המסע. בשעה שיגיע החלק במסע בו ירצה האדם זוגיות שתשאר, הוא יגדיר זאת לעצמו ויתכוונן לזה מבפנים ואז כל אלה שרוצים ומסוגלים לאותה הגדרה יכנסו למרחב האפשרויות שלו. השאר יהיו לא רלוונטיים.
התהיות והמחשבות הן שלי, פרטיות. על סמך הנסיון הפרטי שלי. מענינת אותי דעתכם, מה אתם חושבים בעניין.
באהבה גדולה,
גילה
|