האם נוהגת להתיישב על ספסל קבוע בפינת הגן, שם שולפת רומן מכיסה ולא מרימה ממנו עוד את עיניה. תמר הקטנה מתרוצצת סביבה, עסוקה בענייניה. חופרת בורות באדמה, אוספת ג'וקים ופרפרים ובונה להם בתים מעלים יבשים. הכל התחיל ביום בו הופיעו תמר ואמה בגן כשאחריהן נגררת דמות שלישית. דמות קטנה. הייתה זו בובתה החדשה של תמר. "צילי". בובה מדברת, משוכללת מאוד. מאחורי גבה בלטה ידית אשר רמזה על כך שזו באמת לא בובה פשוטה. הילדים אשר מלאו את הגן הציבורי באותו זמן התרגשו מאוד, הסתובבו סביב השיירה הנעה ובקשו לגעת בבובה. אולם תמר... לא לא. היא חיבקה את הבובה חזק חזק, ובלי מילים הבהירה לכולם שבבובה החדשה, בצילי, איש אינו נוגע. גם ביום ההוא התיישבה האם על הספסל בפינת הגן, וגם אז שלפה ספר מכיסה ונעלמה בין שורותיו. תמר נטלה את צילי, הושיבה אותה על הקרקע בסמוך והחלה משוחחת עמה."צילי, זה הגן הציבורי" אמרה "כאן אנחנו נדבר". היא סיפרה לבובה על הפרפרים, על הג'וקים, שאלה אותה שאלות וצפתה ממנה לתשובות. צילי שתקה ולא אמרה כלום. ניכר היה בתמר שהיא מתאכזבת אולם היא לא נכנעה ולא חדלה מהסבריה. גם ביום למחרת הוסיפה תמר להתעלם מהידית שבגב הבובה ושוב נשארה מאוכזבת. הבטתי בה מרחוק, רציתי להגיד אבל שתקתי. ביום השלישי כעסה הילדה על צילי, הכתה אותה ולבסוף, עשתה אתה "ברוגז" וחדלה לדבר עמה. תמר, כאילו ידעה מה אני עומד להגיד, הפנתה אלי את גבה. הושטתי ידי לעבר צילי אשר הייתה זרוקה בין השיחים אולם תמר זינקה, חטפה אותה במהירות והפנתה אלי את גבה. "תמר", ניסיתי, "צילי מדברת כאשר מפעילים את הידית אשר בגבה, נסי לעשות זאת". הילדה לא הגיבה והביטה בקרקע. לא זזה ממקומה ולא הפנתה את ראשה. כך חלפו שניות ארוכות ואז הסתובבה לעברי, על לחיה נצצה דמעה ענקית. "צילי שלי לא כמו הבובות שאתה מכיר. צילי שלי אחרת"! אמרה וברחה. בערב, לא הצלחתי להרחיק את תמר וצילי ממחשבתי. שוב ושוב נזכרתי בהן, כמה אהבה תמר את הבובה, כמה ציפתה וכמה התאכזבה. מה אומר לה? האם להגיד? זוהי בחירתה. כך היא משחקת. כך היא אוהבת. אניח לה. האין הנאותיו של אדם הם עניינו הפרטי? כך התהפכתי מצד לצד במיטתי, מתלבט ושוקל את אפשרויותיי. הפספוס של תמר הכאיב לי, הכעיס אותי, הטריד אותי. התקשיתי להחליט אם יש לי מקום בסיפור, אם לאו. לבסוף, לאחר מחשבות רבות והתהפכויות אין ספור, החלטתי שמחר אני אומר. עוד איני מוסיף לשתוק. לעזאזל הפרטיות. אם אין מי שיגיד לתמר את שצריך להגיד לה, אעשה זאת אני. לא אפגע בה. גם לה הזכות ליהנות ממה שכבר ידוע וגם לה הזכות לשמוע את מי שיודע. אין זה כה חשוב מה היא אומרת. תמר הרי, לא יודעת שהיא לא יודעת. זכותי היא זכותו של המבקש לעזור, וסיבתי היא שיש לי מה לומר- את שאני יודע. לזכות וסיבה זו משמעויות כבירות עבורי. זאת משום שייסוריי ונדודי השינה שלי אינם נובעים דווקא מהפספוס של תמר, ולא מידיעותיי על בובות מדברות... מחר אני אומר. |