כשישבתי מול המחשב וסיימתי כמה שעות טובות של מרתון הסדרות שלי ("30 רוק" שולט!!!), תהיתי עם עצמי, אם יש נקודה שבה אנחנו צריכים לוותר על מושא האהבה שלנו.

מצד אחד כנראה שמגיע הזמן להגיד שלום, כשהדברים לא מסתדרים כמו שראינו בסרט של דיסני "מכושפת" והאהבה לא מנצחת כמו שקיווינו, אבל באותה נשימה אנחנו גם לא יוצאים פאתטיים.

רק שמצד שני, משפט מאוד יפה אומר שהרגע בו אנחנו מוותרים, זה הרגע בו נכשלנו. והשאלה היא, אם על הרגע שבו אנחנו מוותרים אפשר לומר בביטחון מלא שלא נתחרט מאוחר יותר.

אחרי שהכרנו ודיברנו ופלרטטנו, ובצער רב הבנו שהמשיכה היא חד צדדית (מצידנו כמובן, אלא מה..), אנחנו בעצם שמים בHOLD את האפשרות של להגיד ביי. כי יש למעשה את המחשבה, שאוקיי – לא הכירו אותנו מספיק. אהבה ממבט ראשון זה מעולה בסינדרלה, אבל סינדרלה – אנחנו לא. ואהבה והתאהבות בכלל, זו הרגשה שנבנית ומתפתחת עם הזמן. לפחות ככה אנחנו משכנעים את עצמנו. מלבד זה שמולנו נמצא בן אדם שמוצא חן בעינינו, שאנחנו מרגישים שיש מכנה משותף בינינו, שכיף לנו לדבר ושיש לנו רצון להמשיך לשוחח למרות שהשעה כבר שתיים וחצי בלילה וקמים לעבודה בשש ויהיה יום סיוט ונירדם מול כל העולם בזמן שנספוג את החרא של כולם, אי אפשר להכחיש את הדבר החשוב מכל – הלב חוגג. בינתיים.

הבעיה שאנחנו מפתחים לעצמנו סוג של אשליה. נכון שמולנו אדם שמחבב אותנו פלוס. ונכון שרכשנו ידיד. ונכון שאנחנו בטוחים שזה עניין של זמן עד שיבינו שאנחנו האוצר הכי גדול בעולם (אם לא "האוצר" של "על השולחן" – ספר מנצח!). רק  שאז, בזמן שבינתיים הפכנו לידידים מגניבים כאלה, אנחנו לפתע, ברגע שלו הכי לא ציפינו, זוכים לשמוע על רגשותיו של מושא אהבתנו. רק שזה לא מופנה אלינו. ואז.. אז הלב נשבר.

כמה פאתטי זה להוכיח לאחרים שדחו אותנו, שהם דחו אותנו בלי להכיר אותנו? פאתטי בלחץ? האם זה בעצם רצון להוכיח כדי שישנו את דעתם? או שזה רצון להוכיח בשביל שיידעו שהם שפטו אותנו לא נכון, ואז שיילכו לאן שירצו ושיעשו עם עצמם ככל העולה על רוחם.

כמה פאתטי זה לנסות לגרום להם להבין שאנחנו החצי השני שלהם? אנחנו שומעים תמיד מה הם מחפשים בבן אדם, ובתוך תוכנו מבינים (ותוהים אם גם הם שמים לב) שהם בעצם מתארים אותנו. ואז מגיע המכשול המחשבתי הבא – אז על מה נפסלנו? חיצוניות? AGAIN???? למרות שתמיד אנחנו שומעים אותה תגובה ממושא אהבה – "חיצוניות היא חשובה, אבל אם האופי בעייתי, שום חיצוניות לא תשפיע על זה." ובכל זאת, מסתבר שלאופי אין את אותו משקל כמו היופי. כי אם האופי מנצח, למה הוא לא מצליח להעפיל על החיצוניות?

איפה הגבול במלחמה שלנו על מושא האהבה שלנו? או שאולי בכלל לא צריך להילחם. אולי צריך להתפשר? נתקלתי בלא מעט אנשים, שיכולים להתאהב באופי של בן אדם, אבל בגלל יופי (ואני לא מדבר על רמות כיעור בסטייל של הגיבן מנוטרדאם) הם ידחו בן אדם, ואפילו לא יתנו את האופציה להסתגלות. אהבה והתאהבות מעלות את היופי של זה שמולנו בהמון המון רמות (ואני נשבע שזה לא חלק מתוכנית "שכנע את עצמך שאתה מעלף, שכנע את עצמך שהחיים הם כיף!").

אנשים מחפשים ורוצים לקבל ישר את המאה אחוז. את הדובדבן שבקצפת. הם רוצים את הפסגה. אבל מה שהם שוכחים, שמהפסגה, אפשר רק לרדת.

אנשים אומרים שלמרות כאב של פרידה, האהבה שווה יותר מהכל. אני לא בטוח שאני יכול להסכים. בייחוד שלאחרונה נתקלתי בלא מעט תגובות ובכלל גישות לחיים שאומרות שבכל מקרה מתישהו תהיה פרידה. מה שאומר שאנשים נכנסים לקשר בעצם.. בשביל להיפרד. מה שאומר מבחינתי שבכל מקרה נחווה כאב. והכאב בצער רב הוא גדול. גדול מדי לפעמים בשביל לשאת אותו לבד.

אז כמה שווה האהבה? וכמה שווה לאהוב משהו שבכל מקרה הסוף שלו יגיע? שבכל מקרה, סופו של סיפור האהבה הזה, יסתיים רע?