שבע בבוקר במצודת ישע. אני מעמיסה את התרמיל על הגב- מה הוא כבד כל כך? אני באמת חייבת את כל המים האלו ?, כבר שנים לא הלכתי עם משקל כזה על הגב. לאורנה, גיסתי, נראה שזה לא מפריע, היא כבר שועטת קדימה, נעלמת בעקבות הסימון אל מעבר לעיקול. לפנינו שלושה עשר קילומטר, שלושים וחמש מעלות חום, ארבעים אחוזי לחות . אומנם החלטתי לעשות את שביל ישראל מצפון לדרום, ובכל זאת, בהתחשב בתנאים ולמרות נקיפת מצפון קלה, אני מקבלת את הצעתה של אורנה ומחליטה שאת המקטע שעובר בין קריית שמונה למצודת ישע , הקטע הראשון שלי בשביל ישראל, אלך דווקא בכיוון ההפוך וכך אחסוך כמה עליות מיותרות. עוד לא התחלתי וכבר אני מעגלת פינות ? אני שואלת את עצמי ומשאירה את השאלה פתוחה לבדיקה כיון שעדיין לא סיימתי להתמודד עם שאלות מהותיות נוספות שעלו עוד אתמול כשהתכוננתי ליציאה.בימים האחרונים היה לי ברור שבחלק מהשביל ארצה ללכת עם חברים, אבל שלקטע השביל הראשון, לזינוק הגדול למים, אצא לבדי. התחלתי להתכונן כששיחות טלפון הבהירו לי שהחברים והמשפחה חושבים אחרת. אומנם היה מיעוט שעודד וקינא ואפילו הבטיח לחבור לקטעים בהמשך, אבל לרוב הגדול נראה הרעיון כהרפתקה מיותרת וחסרת אחריות או כפי שאמרו- "זה מסוכן. למה לך לצאת לבדך , למה שלא תתחילי את השביל בסתיו, כשיתקרר קצת..? למה שלא תסתפקי בהליכה על שפת הים ?". למה באמת , שאלתי את עצמי. ובלב ידעתי שאם אדחה את ההתחלה אפילו בשבוע, אפילו ביומיים, לא אצא בכלל. בדיוק כפי שידעתי שכמו בכל דבר בחיי, אני חייבת גם כאן להתחיל בקטע קשה שיהווה עבורי אתגר, שלא יהיה מובן מאליו, למרות שפיתתה אותי מאוד המחשבה שאפשר להתחיל מהבית, בהליכה נינוחה על חוף הים לכיוון צפון. "תרגעו. אני לא טסה להודו", התגוננתי: "בסך הכל רוצה ללכת על הר בגליל." "אם את מתעקשת שמסוכן שם, אקח את הכלבה איתי ", הבטחתי לאחותי. אבל במקביל למפגן הביטחון הזה שהפגנתי התחיל להתערער בי משהו- ומה אם הם צודקים ? אולי באמת מסוכן לאישה להסתובב לבד בהרים? קרוב לחצות, כשאורנה הציעה להתלוות אלי, היססתי לרגע, אחר כך הרמתי ידיים, מי יודע, אולי כולם צודקים ... ויתרתי על הרצון להתחיל את הקטע הראשון לבד ,הודיתי לה וקבעתי שאאסוף אותה ברבע לחמש. בשעות שעד ליציאה שכבתי במיטה מבלי להרדם. יש כל כך הרבה דברים שאני צריכה ללבן עם עצמי. במיוחד אני מקווה לגלות משהו על תפיסת הסמכות הפנימית שלי, לבחון את כוח ההתמדה והרצון, לגלות מה מניע אותי, מה הקצב המתאים ובעיקר- לבדוק האם באמת יש בי את העוז והרצון לצאת מהמקום המוגן וללכת לפעמים לבד, בדרכי שלי...... שבע וחצי בבוקר . אנחנו יורדות ועולות במפלים החלקלקים של נחל קדש. צל, שקט, עצים תמירים, ציוץ של ציפור. אני ממהרת אחר אורנה, היא טיילת רבת ניסיון וכושר, קופצת בין הסלעים בקלילות, ואילו קצב הלב המואץ שלי מכריח אותי לעצור מדי כמה דקות כדי לחדש נשימה. כשאני שבה ומאיצה את הקצב אני מרגישה החמצה. במקום ללכת בקצב שלי אני רצה, במקום לחפש לי דרך אני נותנת לעצמי להיות מובלת. כל כך הייתי רוצה לעצור לרגע בנקיק השקט הזה, לחוש את היופי, את העוצמה, לגעת בסלעים, לבחון את המציאות אל מול הציפיות שנבנו בי.אבל בחרתי ללכת היום ביחד ולכן אני שמה את הציפיות בצד. אולי צדק מי שאמר שציפיות יש רק לכריות. בינתיים אנחנו עולות מהנחל הקריר והמוצל אל השלוחה ומתחילות במגמת טיפוס. כאילו עברנו ליקום מקביל, עכשיו מורגש החום. הזיעה ניגרת, קוציה של הקידה השעירה דוקרים אותי בחוזקה ברגע של הסחת דעת, צקצוקים בלתי פוסקים של ציקדות מסביב, עשבים יבשים,אדמה מבוקעת. אנחנו צועדות ומנהלות שיחה. כבר עשרים ושתיים שנה שאנחנו גיסות ומסיבה כלשהי, למרות היחסים הטובים, עד היום לא באמת יצא לשוחח, משהו תמיד עצר וגם עכשיו אנחנו נעצרות. שער בקר בוחן את היכולות הטכניות של שתינו. כמה רגעים ועברנו את הבחינה. העליה ממשיכה במתינות . כעת סביבנו יער אלונים והר- אין ברירה, צריך לטפס. עוד מטר ועוד מטר, השמש קופחת ושוב אני מגלה שההליכה הנינוחה בחדר הכושר הממוזג לא ממש הכינה אותי למה שקורה פה. הצילו...הלב שלי כבר קופץ מבעד לחולצה. אני נעצרת בצילו של אלון עתיק העומד במרכזה של קרחת יער. יש לו נוף ענק וגזע מרהיב –רחב, מלא התפצלויות, מזמין לטיפוס או לבנייה של בית עץ. אורנה במחווה חברית מתיישבת לצידי ,שתינו גומעות מים ואוכלות משהו,לפחות משקל התרמיל יהיה קל יותר. במהלך העלייה שוחחנו על המשפחה- האחים שלי, האחים שלה שהם הגיסים שלי, ההורים המתבגרים, ועכשיו אנחנו מדברות על עצמנו, מעזות להגיע לרבדים עמוקים יותר. רבע שעה עוברת, הדופק חזר לתיקונו וצריך להמשיך. מבט סביבנו מגלה שיש כאן סימון שבילים אדום, ואחד כחול ואיפה זה של השביל ? הנה, מסתתר על סלע סמוך, מראה שחייבים להמשיך בעלייה. לא הפכנו את הכיוון כדי להמנע מעליות ? אנחנו צוחקות . על השער בגדר המקיפה את חוות משכנות הרועים יש שלט המבקש שלא נשכח לסגור אחרינו. קשה להדחק ברווח הצר שבין חוטי התייל אבל הצלחנו ואנחנו מטפסות כשברקע נשמע קול עדין של פעמוני עיזים. כשמגיעים לפיסגה נפרס נוף יפיפה- עמק החולה זרוע מלבנים וריבועים בגווני ירוק וצהוב, אבל הפנינה שבכתר הם עיגולי הענק. כמו שדות של חייזרים- עיגולים ירוקים, עיגולים שחציים ירוק דשא ורבע ירוק ברוש והרבע הנותר בגוון אפרפר בהיר, ועיגול ענק שטרם נזרע אבל המחרשה הותירה בו תלמים מאורכים. אני עומדת, מתמכרת. משהו בצורות המעוגלות, המושלמות מרגש אותי, הייתי רוצה לשבת ולחלום מול העיגולים הללו. הייתי רוצה לבלוע את יופיים לאט, במשך שעות, אבל אני לא לבדי . ממשיכים. והעיגולים מלווים אותנו במסירות, מתגלים ביופיים בזוויות שונות, מספקים לי עוגן בהמשך היום. כבר עשר ועדיין לא ראינו נפש חיה, העיקר שכולם הזהירו אותי מפני אנשים, אבל הנה זוג צועד על השביל- אב ובנו- עם שקי שינה ותרמיל ענק, התחילו לפני יומיים והנה הם כאן. אני מריעה להם בליבי, חושבת על הבנים שלי שממש לא מתלהבים מהמחשבה על הליכה בחום הזה. בעצם גם הנער הזה לא נראה מאושר מדי אבל מי יודע. בשלב הזה אני מגלה שההליכה קלה לי, נכנסתי לאיזו שיגרה נוחה שרק כתפיות התרמיל הלוחצות מפירות מדי פעם ואני נהנית מהדרך, מפסיפס בריכות הדגים התכולות שמנקדות את העמק תחתינו, ומהחברה. כמו בכל זוגיות, גם בטיול בחברת אדם אחר יש משהו מאתגר - הצורך להיות קשוב ומתואם, לשתוק כשרוצים אבל לדעת גם לשוחח, להתחשב ביכולות של האחר, ברצונותיו. כשהתיאום מוצלח ההנאה גדולה , ועדיין קיים הויתור. הדיון הפנימי בנושא מלווה אותי במשך כל הדרך. במיתוסים, הגיבור היוצא למסע זונח את נמל המבטחים ושועט קדימה כדי לבחון את עצמו כנגד כל הסיכויים, כדי לגלות במהלך הדרך את המשאבים הטמונים בו. האם יש בי את היכולת לזנוח את הנמל ? . כמו המחשבות, גם הנוף נעשה פחות נעים לעין. גגותיה של קריית שמונה, שביל כורכר משעמם,אבק וקול מסורו של הכורת בחורשת עצי האורן הסמוכה. בקצה השביל פארק גיאולוגי ואנחנו יוצאות דרך שעריו אל הכביש. סיימנו להיום.
|