זה קצת מצחיק לראות אותך עם הנייד תלוי על הצואר. ושלא תחשוב, אפילו שאתה עושה את עצמך בוהה בטלוויזיה, שתדע לך שאני יודעת שאתה מקשיב, לפי תנועת היד שלך שנוקשת על השולחן. זה משהו שלומדים לזהות אני מניחה במשך השנים, קשה לי אפילו כבר להזכר כמה, בטח יותר מחמישים וחמש, נכון? אולי יותר. אפילו זוכרת שהתחלת לצאת עם אחותי, אחר כך סיפרת ששמת עליה עין כשראית אותה משחקת כדורסל. בטח התלהבת מהתחת שלה כמו שאני מכירה אותך. גברים. וזאתי היה לה תחת, אבל היא אהבה אותך, מאוד. חבל שהיא לא זכתה לראות אותך ככה, עם הנייד עליך, בטח הייתה מתפוצצת מצחוק. אבל לך תדע, אולי גם לה היה תלוי אחד על הצואר. הנכדים שלי, גם ככה, צמודים לנייד שלהם. וכן, אני יודעת, אני לא בהכחשה, זה רק שעדיין קשה לי להגיד 'הנכדה' במקום 'הנכדים', קשה לי לדבר עליו בזמן עבר. בכל מקרה, שניהם לא עוזבים את הנייד שלהם, אבל עליהם זה טבעי, כאילו נולדו לתוך זה. זמינים בכל מקום, כל רגע, גם  אם הרגע נמשך לפעמים שבועיים ארוכים, לא זמינים. לפעמים אני תוהה מה דחוף לאנשים להיות זמינים בכל רגע ורגע, ואז אני נזכרת, למרות שזה היה כבר לפני יותר משלושים שנה, ובכל זאת אני זוכרת את זה כל כך צלול, את הרגע כשהדוור הביא את המברק הביתה. המקבילה הכי קרובה פה, להופעת דוור, שאני יכולה לחשוב עליה היא שוטר או קצין העיר דופק בדלת. אין צורך להגיד כלום, העיניים נפערות מעצמן ורק צריך לקבל את האישור הרשמי לענין ואת הפרטים הקטנים - מה קרה, למי, איך, מתי. בכל מקרה, אז, כשפתחתי את המברק וקראתי שאחותי איננה, פשוט קרסתי. מזל שהבנות היו בבית, הן רצו אליי ותמכו בי. לא חושבת שסיפרתי לך, אבל הדבר שהכי רציתי אז זה להתקשר אליך, לדבר איתך, לנחם אותך, להתנחם איתך, לשמוע על כל הפחדים שלך, לספר לך על שלי, ומה על הילדים, לחלוק את הכאב, להגיד, להוציא את כל אותם הדברים שממלאים את החזה עד כדי פיצוץ ורק נס כלשהו מונע מקילוחי הדם המבעבע לפרוץ מבעד לשריון החזה הרעוע. ברגעם כאלה, חוסר היכולת לתקשר מתסכל ברמות, הוא מצטבר ופשוט עצום. ולחשוב שאפילו טלפון לא היה לנו אז, וגם לכם לא. כתבת לי אחר כך שחיכיתם שנתיים עד שהתקינו לכם אחד. ומברק, גם הוא טיפה בלבד בים הכאב, לא די בו להקל. מכתבים היו קצת יותר לעזר, אבל גם, לחכות שבועות, אם לא חודשים, ובינתיים הכאב שבוער שם בפנים, ואין עצה ואין תבונה כנגד הזמן. לא חושבת שמישהו מהילדים היום, בים הניידים והמחשבים, יודע מה זה מברק, למרות שבסך הכל אם חושבים על זה, אז זה היה סוג של SMS, איטי ויקר, כל מילה נשקלה בזהירות, כל מילה זהב, אפילו אולי אפשר להסתכל על  SMS כסוג של מברק מזמר, עם כל הרינגטונים והטררם. וכל התחושות האלה מאז, כמו דז'ה וו של חלום בלהות שמתגשם, היכו בי ברגע שהשוטרים הופיעו בדלת. אחרי שבועיים שלא שמעתי מהנשמה הטהורה שלי, שבועיים בהם חיפשנו בכל מקום, התקשרנו לכל מי שרק יכלנו, וכלום, עד שהופיעו השוטרים. והם סיפרו לנו לאט - למה הוא לא ענה, למה הוא לא היה זמין, שבועיים תמימים, שבועיים איומים. זה לא נכון לדלג על דורות בענינים האלה, לא שהורים יפרדו מבנים, ובטח לא מנכדים, זה פשוט לא נכון, זה מעוות. מה שכן, הפעם שתינו קרסנו, אחת אל זרועות השניה. לא היה לה אפילו את אחותה כבר שתתמוך מהצד. אבל מה אני מסבירה לך, כאילו שאתה לא עברת את כל זה, ואפילו יותר. אני זוכרת שאיבדתם את שלכם, וכמה כאבתי עם אחותי, איתכם. אבל רק עכשיו, לעת זיקנה, הבנתי איך זה מרגיש באמת. הלואי שלא הייתי מבינה. לא יודעת אם אתה זוכר, ואני יודעת שמאוד אהבת אותו גם אתה, אבל כשהוא היה מתעצבן אז הוא היה פולט 'סססאמק' כזה, שהבנתי שזו קללה, לא באמת צריך להסביר מילולית, אבל הבנתי. אבא שלו תמיד נזף בו שישמור על הפה ופתאום אני כל כך חסרה את ה'סססאמק' הזה שלו. מדהים, אפילו לכעס מתגעגעים. אתה זוכר שכשהגעתי לישראל? עוד בלילה הראשון, כשאפילו לא הספקתי לנוח מהטיסה, ישבנו בסלון שלך ודיברנו כל הלילה, להשלים את כל השנים. סיפרת לי את כל הדברים החסרים: עליך, על אחותי, עליכם, איך בלילה האחרון שלה דיברתם כל הלילה, כאילו אגרה את שארית כוחותיה לפני הפרידה. סיפרת על הילדים, הקושי לגדל אותם לבד, ועוד הרבה דברים. ואני קצת גם השלמתי מהצד שלי. היה בשיחה הלילית ההיא כל כך הרבה עצב, כל כך הרבה רוך. אני תוהה אם זה באמת עם השנים הכאב מתרכך או שאנחנו סופגים אותו בתוכנו, קוברים את הכאב עמוק בפנים ומשאירים כלפי חוץ רק את האהבה? ומה הטעם לאהוב כשזה גורם לכל כך הרבה כאב וסבל. אני כבר לא יכולה יותר, לא יודעת איך סחבת עד היום, כל כך הרבה כאב על אהובים, אוהבים שהלכו. אין לי כוח למברקים, דוורים, שוטרים, ניידות, ניידים. אתה בכלל משתמש בנייד שלך? מצלצל? או שזה רק הילדים מתקשרים אליך? עכשיו גם יש להם שם צעצוע חדש, אייפון קוראים לזה. אנשים ישנו בחוץ ליד החנויות כל הלילה בשביל לקנות בבוקר את האייפון הזה, שזה משהו כמו נייד עם מוזיקה אני חושבת. לפני כמה שבועות פגשתי את החבר שלך, בעל המכולת הפינתית, באיזו חנות של פיצ'פקעס בקניון והוא צחק שאנחנו נפגשים בחנות שבעצם מוכרת דברים שאף אחד לא באמת צריך, ואמרתי לו שיגיד תודה שיש לו את הזכות הזאת כי הרבה אנשים בעולם היו קופצים על המציאה. אבל מצד שני, הענין של לישון ליד החנות כל הלילה בשביל מכשיר, לא משנה מה הוא עושה, זה קצת חולני. אפילו בזמנים הטובים של גורבצ'וב, כשהיה מגיע מידע על אספקה לחם או נקניק לחנות, לא היו עומדים אצלנו כל הלילה. בכל מקרה, שתדע, שאם בא לך על המכשיר החדש, האייפון הזה,  אז אני לא מוכנה לעמוד בתור בשביל לקנות לך. רק סתם, שתדע. מה? אמרת משהו? חשבתי. טוב, אם ככה, אני רואה שאתה לא במצב רוח לדבר היום ותכף ממילא מגישים את ארוחת הצהריים, אז עדיף שאני אעזוב אותך ואחזור מחר אולי, טוב? בסדר, אתה לא חייב לענות, אבל לפחות אני יודעת שאתה מקשיב. אז להתראות, ותשמור על עצמך. ושלא תחשוב, אני יודעת שאיך שאני יוצאת מכאן אתה מקטר לאחות ואומר לה שגיסתך מדברת בלי סוף וכאלה. אבל תשמח לפחות שזה לא בטלפון שלך, למה ככה בטח היה עולה לך הון תועפות. וכמו שאני מכירה אותך עוד היית מגביל אותה לפי מילה, כמו פעם, במברקים. לא מכירה אותך אני?! טוב, יאללה, לכתי.