מסתבר, למרבה הצער, שכשיש "אמא" שלא חודלת מכל ההסתות הפרועות, הפרות אין ספור של הסדרי ראיה, תלונות שווא רבות מספור ומכל נסיונותיה להביא לנתק בין האב לבנותיו, ולא מפנימה את הנזק העצום שהיא גורמת לבנות - שהתשובה לשאלה שבכותרת היא: "אין סוף".

יום שני, השעה שש בערב. הורי וילדי הגן של הגדולה מארגנים קרנבל לילדים ולהורים - מדורת ל"ג בעומר, ואפילו עם מפעיל מקסים, בחיקוי לא הכי מושלם של "יובל המבולבל"..

אבא אחד לא קיבל, חלילה, עדכון מזאת שמכונה "אמא" על חגיגת הל"ג בעומר המתוכננת בגן של ביתו היקרה. כי אותה "אמא" החליטה שאם יש גירושין, וליתר דיוק מרגע שהחל הפירוד (ולמרות שחגיגות חצי שנת גירושין כבר בפתח...) זו עסקת חבילה - התגרשת ממני? תשכח מהילדות. הן כבר לא שלך.

אבא אחד, שאוהב את בנותיו יותר מכל, ושבחיים לא יוותר עליהן, למרות נסיונותיהן הבלתי נלאים של ה"אמא" ושל "הסבתא" להביא לנתק המיוחל, אבא אחד היה עם היד על הדופק, דאג לקבל דיווחים מתי יש חגיגות וארועים מיוחדים, וכמובן, לא ויתר על האפשרות להיות נוכח בחגיגת הל"ג בעומר עם הילדה. האבא הזה הוא אני.

6:15 בערב. מגיע לחגיגה, חולף על פניה המחווירות ומחליפות הצבעים של אותה "אמא" שלא הבינה איך אני מעז לברר על אירועים בגני הילדים, ועוד להגיע למדורה ולשמח בה את ביתי, כי הרי מבחינתה, איבדתי את "הזכויות הרכושיות" שלי בילדות, ברגע שנפרדנו... כאילו שהילדות זה "רכוש בבעלותה", כמו הגי`פ שהיא מסתובבת איתו כל היום.

פוגש את הילדה. הילדה בהלם מוחלט, מופתעת לחלוטין, מסתכלת על אבא, מסתכלת על "אמא" שממרחק ומעכלת: אבא בא לחגוג איתי גם את ל"ג בעומר. אבא לא מוותר עלי אפילו כאן. אבא אוהב אותי. הילדה קופצת ומחבקת, שמחה עד הגג, ואומרת לי: "אבא, איזה כיף שבאת, הייתי בטוחה שלא תבוא. כי אמא גם אמרה שאתה לא תבוא". מאותו הרגע, הילדה משחקת איתי כל הזמן, מקפצת, מדלגת בין משחק איתי לבין התרוצצות עם החברים והחברות בגן. וחוזרת אלי שאניף אותה על הידיים. ואז משוויצה לפני חברה מהגן: תראי, אבא שלי הגיע. את יודעת שאבא שלי הכי חזק והוא יכול להרים את שתינו ביחד על הידיים? החברה כמובן לא מתבלבלת ואומרת: גם אבא שלי יכול להרים 2 על הידיים. מה? אתה באמת יכול? ואני, כמובן, איך אפשר שלא, מצטרף לחגיגת השוויץ, ומרים את שתיהן על הידיים. הבת שלי מאושרת עד הגג. היא והחברה נפעמות איזה אבא גיבור אני...

במרחק לא רב מאחור, מישהי ממשיכה להחליף צבעים כמו פרסומת מהלכת של טמבור. במקום להנות גם היא בחברת הבת, משקיעה כעת את כל מרצה וזמנה בסדרת טלפונים בהולים לכל דכפין, ובהתלחשויות עם אחרים. מישהי שמכונה "אמא".

החגיגה ממשיכה. הילדה משחקת עם יתר החברים מהגן, מקפצת עלי, משתתפת בהפעלה של "יובל המבולבל" עם החיקוי הלא משהו, ובקיצור - מאושרת עד הגג! חולפת כחצי שעה, וכעת מתבררת מהותה של סדרת הטלפונים הבהולה והאינטסיבית של ההיא המחווירה ומחליפת הצבעים - במרחק מה עומדת ההיא המחווירה, ליד ניידת משטרה, ובחברת שוטרים. לא סתם ניידת - הרכבים הגדולים - אלו שנועדו לקחת עצורים ישר לבית המעצר. אתם קולטים? מ-ש-ט-ר-ה!!!! לא פחות ולא יותר - "אמא" הזמינה משטרה!!!

אני ממשיך לבלות עם הילדה, מפטפט עם יתר ההורים, גונב איזה בורקס קטן, וממשיך לשחק עם הילדה, עד שמסמנים לי לבוא הצידה. לפחות, בניגוד לזאת שמחווירה, להם, למשטרה, הייתה הרגישות לא לעשות משהו שיגרום טראומה לילדה. כשאני מגיע שואלים אותי מה קורה והאם זה נכון שאני מפר צו של בית משפט כשהגעתי לכאן. שאלתי אם ההיא שמחליפה צבעים הראתה להם איזה שהוא צו שאותו אני מפר כשאני בא לבקר את הילדה בחגיגת ל"ג בעומר, במקום ציבורי. השוטרת האדיבה אומרת לי "XXX (יענו - "אמא") הראתה לנו צו שיש לך הסדרי ראיה ושאתה אמור לראות את הילדות רק במרכז קשר. (אגב, דברים בכל זאת זזים - היום אני כבר אוסף את הילדות מהגנים, למורת רוחה של "האמא" שהביעה כל התנגדות אפשרית לכך, אבל אנחנו מדברים על לפני קצת יותר מחודש..) -נכון, אני עונה. בגלל שהיא הגישה נגדי תלונה מפוברקת, כרגע הסדרי הראיה הם במרכז הקשר, אבל איך זה קשור לחגיגה שכאן?

השוטרת שואלת אם אין בכוונתי לקחת את הילדה מהמקום. "ברור שלא" - אני משיב. באתי לחגוג עם הילדה כאן. נקודה.
"ולא יצרת שום פרובוקציה ואתה לא מתכוון ליצור פרובוקציה"? ממשיכה השוטרת האדיבה. "בוודאי שלא" - אני ממשיך. החגיגה פה אמורה להיות עד בערך שמונה וחצי. אין לי אפילו כוונה להישאר עד הסוף, ובינתיים באתי להפתיע ולשמח את הילדה. השוטרת באדיבות רבה מתנצלת התנצלות כנה על ההטרדה, ומסבירה שהניידת הגיעה כי הם קיבלו רושם אחר מההיא שמחווירה ומחליפה צבעים. קיבלתי את הדברים בהבנה "ברור לי, אתם עושים את העבודה שלכם. אני מבין", ונפרדתי מהשוטרים.

השוטרים התנצלו, ועזבו את המקום, לא לפני שטרחו להסביר ולהבהיר למחליפת הצבעים שאין שום בסיס לתלונתה.. (אגב, ההסבר היה לא קצר כלל, לאור התעקשותה של "האמא" שממש התחננה שבכל זאת יקחו אותי השוטרים... מסכנה, לא הלך לה). ה"אמא" לא רק שלא התנצלה, אלא המשיכה להחליף צבעים, ואף המשיכה בסדרת הטלפונים הבהולה. והפעם, למוקד החירום של העירייה, להזעיק את פקידת הסעד הכוננית. למה לא? באמת מדובר במקרה חירום.

ההורים - לא האמינו. לא הבינו על מה ולמה המהומה. והילדה, שלא ראתה דבר מכל הארוע, המשיכה לקפץ עלי, לשחק איתי ולהנות. תודה לכם, שוטרים אדיבים, שגיליתם מספיק רגישות לערוך את הבירור לא לפני הילדים, ובמיוחד לא לפני הבת שלי.