ביטחון הוא בעיקר אמונה תפלה. הוא לא קיים בטבע, וילדי האדם ככלל אינם מתנסים בו. בטווח הארוך, להימנע מסכנה זה לא יותר בטוח מאשר להיחשף במלואך. החיים הם או הרפתקה נועזת, או כלום.

הלן קלר (חרשת ועיוורת מגיל שנתיים)

לפני זמן מה, כשסגרו את המפעל של פולגת, התראיינה ברדיו אחת הפועלות וסיפרה איך היא ובעלה, שניהם עובדים שם כבר עשרות שנים. כל מה שעשתה אי פעם, כל מה שידעה לעשות לפרנסתה, הפך לחסר משמעות ותועלת ברגע אחד. מצד אחד, לבי יצא אליה. ומצד שני רציתי לצעוק - הרי כל עיוור וחרש בארץ יודע כבר עשרות שנים שתעשיית הטקסטיל הפשוטה מתה. אין לה זכות קיום בתחרות הגלובלית. גוויה מתהלכת שעדיין לא הבינה שהגיע הזמן לקבור אותה. איפה היית? למה לא התכוננת?

חוץ מעיסוקי כמאמן אישי, אני עושה גם דברים אחרים, והיום זכיתי לתזכורת שתעשיה אחרת, אחת שאני מכיר מאוד מקרוב, עשויה ללכת באותה דרך תוך מספר שנים לא גדול. תעשיה גאה, תעשיה עתירת ידע, תעשיה עם עבר מפואר, תעשיה שמתקשה יותר ויותר להתמודד עם סינים גאים, שרוכשים במהירות את הידע, ובונים לעצמם עתיד מפואר - בחצי המחיר.

מוזר כמה ממה שנראה לנו כחלק מהנחות היסוד של החיים עשוי להיות עניין פעוט של שנים ספורות. דברים שגדלנו איתם נראים מובנים מאליהם. מדינה בת כמה מאות שנים נדמית כעובדת טבע נצחית. כל כך קל לשקוע באשליית היציבות ולשכוח שהשינוי הוא הקבוע היחיד.

במשך רוב רובו של הקיום האנושי היינו עצמאים, יזמים. צייד או חקלאי, רועה או דייג, נפח או בעל פונדק, סוחר או זמר נודד - כולם היו אחראים בעצמם ליצור את "המשרה" שלהם ולהצליח בה. עד המהפיכה התעשייתית שכירים היו המיעוט, לא הרוב. התקופה שבה נראה היה שרוב האנשים שהתחילו לעבוד במקום מסוים יישארו בו כל עוד ירצו בכך נמשכה, בפועל, פחות ממשך החיים הממוצע של אותם אנשים (וגם זה רק בעולם המערבי. בשאר העולם זה לא היה כך אף פעם). ובכל זאת התפיסה הזו התקבעה כל כך עד שרוב האנשים עדיין מתייחסים לביטחון הנובע ממקום העבודה כאל משהו טבעי, או לפחות משהו שראוי לשאוף אליו.

אבל זו פיקציה. אין ביטחון כזה. לא ממש.

כפי שפיטר דרוקר ציין באחד מספריו, משך החיים הממוצע של חברות עסקיות הוא קטן בהרבה מתקופת החיים בה כל אחד מאתנו צפוי לעבוד. בהגדרה, כולנו צריכים להניח שאנחנו עתידים להתקיים מעבר למה שעתיד להתקיים מקום העבודה שלנו. המשרה שלנו היא זמנית. כולנו עובדים זמניים.

וכשיגיע היום הזה - כשיפטרו אותנו, כשהטכנולוגיה תייתר את תחום העיסוק שלנו (מישהו זוכר את התפקידים שנקראו מרכזנית? שרטט? סדר דפוס?), כשהמפעל ייסגר והעבודה תעבור לקמבודיה, או שהחברה תתמזג עם איזה תאגיד גדול והתפקיד שלנו יעבור "רציונליזציה" ויימחק לטובת מרכז מענה טלפוני בהודו - מה יהיה על הביטחון שלנו אז?

אולי איננו נזקקים עוד לצאת ולצוד בעצמנו. אולי לא אנחנו צריכים לקצור את החיטה ממנה יבוא הלחם, אבל בדיוק כמו פעם, הדבר היחיד שבאמת יכול להקנות לנו ביטחון הוא היכולת האישית שלנו.

איזה כישורים רכשת היום? מה חדש למדת? באיזה כיוון פיתחת את עצמך? איזה יכולת הוספת? איזה ידע? מתי בדקת בפעם האחרונה את השוק? את הביקוש למה שיש לך להציע? את מי הכרת? איזה קשר חברתי יצרת? איזה רעיון בדקת?

מוטב שתהיינה לך תשובות לשאלות האלו, או לדומות להם, כי מה שבטוח -

The times, they are a' changing