הכי חשוב זה להרגיש צעיר! הכי חשוב זה לעשות כל מה שאפשר כדי לתת לנו את ההרגשה שגיל זה רק מספר חסר חשיבות, בדיוק כמו צלי כבש באמצע כנס צמחונים. ולכן, החלטתי לקחת את עצמי אחורה שנות אור – הלכתי להיות בייביסיטר!

זה לא שחיפשתי איך לבזבז את זמני היקר. הכל התחיל בתור טובה ידידותית משפחתית שכזו. אך בואו לא נשמיץ את חיי הבייביסיטינג. למדתי המון במהלך שירותי כבייביסיטר מזדקן. קודם כל – אני אבא הורס! דבר שני – ילדים הם הזויים ברמות מסחריות.

הילד הספציפי שאני טיפחתי, הוא נשמה מהלכת על שניים שבא לי לחבק אותו כל היום, בייחוד כשהוא מחקה אותי, מכריח אותי לרוץ אחריו ברחבי הבית בתחנונים למקלחת, כשאחרי המקלחת לבישת הפיג'מה היא כה מהירה, שבזמנים טובים אנחנו מתקתקים את זה בסביבות העשרים – עשרים וחמש דקות. גג!

מהלך היום המרתק הוא כזה: בארבע, לאחר שאני הולך הליכה מייגעת אך מלאת ביטחון מעבודתי כסטימצקאי גאה לעבר גן הילדים של מלאכי הקטן בן הארבע (כמעט ארבע וחצי – לבקשתו!), אנחנו נפגשים בשמחה רבה (לאחר שהוא כמובן לא מזהה אותי ואני מנסה להזכיר לו מי אני ולהסביר לגננות שאני לא סתם סוטה מין שמחפש לשגל ילדים קטנים בזמני הפנוי). ואז אנחנו הולכים לבלות בגן השעשועים הקרוב.

מלאכי הקטן הולך עם ידידתו הבלונדינית לעבר הנדנדות, שמסתבר שהן המתקן השולט כיום. זאת אומרת, כמובן אם מתנדנדים בכל דרך אפשרית פרט לדרך בה אותם ממציאים קשיי יום, בנו על כך שיתנדנדו.

הבלונדינית התמימה, שמתגלה כלא תמימה בכלל, לוחשת בקולי קולות "רוצה לראות חיפושיות???" ואז בעזרת מיניותה המתפרצת, מסנוורת את מחשבתו הטהורה של מלאכי ולוקחת אותו לעבר עולם הפשע של מציאת חיפושיות זבל מעבר לגדר גן השעשועים. מכיוון שהרבה יותר חשוב לי להיות אבא מרסק מאשר אבא מחנך, אני מנסה לא לומר דבר. עד שאביה (האבא האמיתי) של הבלונדינית התמימה, עוד נוזף בי, איך אני מרשה למלאכי לחפש חיפושיות. איך א-נ-י מרשה?!?!? תראו אותו!!! נוזף!

לאחר שהצלחתי בעדינות להרחיק את מלאכי מפינת הליטוף שפיתח, סוף סוף הוא מוצא עניין בקרוסלה. כמובן שאני זה שמסובב. הסחרחורת בשיאה והבחילה מגיעה. ואז שני חברים של מלאכי הפשושי מגיעים להצטרף אליו. חבר א' לא מפסיק לשפוך שוקו על פניו של חבר ב', כאשר חבר ב' זועק לעזרה אך עם זאת מצחקק בהנאה. כמובן שחבר א' לא מפסיק שם ומנסה ללקק את פניו של חבר ב'. האם זה הרגע להציל את מלאכי מילדים אמממ... מיוחדים אלה?

לאחר שמיצינו את החיים הסוערים של גן השעשועים וקנינו צ'יטוס (הפרס בשקית לא היה מספק אז קנינו עוד צ'יטוס. ושוקו. וקינדר. וטילון.), עלינו הביתה כדי לנוח. פחחחח, לנוח!!! התאפקתי לא לצחוק. משחקי הקופסא – זה הרגע שלכם! צאו החוצה!

כל משחקי הקופסא שגדלתי עליהם, פלוס כמה חדשים, מתפזרים להם על רחבת הדירה. היי! אני בעד משחקי קופסא! היי! מסתבר שלא משחקים לפי החוקים שעל הקופסא, אלא לפי החוקים שמלאכי הקטן המציא. מה שאומר שאין דבר כזה ניצחון – אלא אם כן הוא מנצח. מה שקורה תמיד. גם אם אני מנצח. שאני לא. כי הוא מנצח. תמיד!

אחרי שאני מנקר מולו בכיף ונרדם למספר שניות (עד שרגלו נחה על פרצופי עם הבוהן בתוך הנחיר שלי), מגיעה, תודה לאל, שעת ארוחת הערב. מה שאומר שאוטוטו מקלחת ולישון. ארוחת הערב האידיאלית היא חביתה הורסת מבית היוצר שלי! כמובן, שיש בובספוג בטלוויזיה. ארוחת הערב כבר לא קיימת. אלא אם כן היא תיערך שם! מול בוב. ושם היא נערכת.

ועל כן, בשביל שהילד יאכל ולא רק יביט על האוכל, אני מנצל את כישורי החזקת המזלג שלי, ומאכיל אותו בצירוף של משחק תחרותי על כמה אוכל אפשר לשים על המזלג. מה שנופל ממנו, מסתבר שנלקח בידו של מלאכי ונדחף במפתיע לפה שלי, כדי לראות אם טעים גם לי. אני כמובן מהנהן לחיוב תוך כדי לעיסה מחויכת ומעט נגעלת.

למקלחת כמובן יש חוקים. המקלחת היא מסתבר סוג של בריכה קטנה, שעושים בה הכל. רק לא מתקלחים. אני לא מוותר. אך בשביל זה, מסתבר שאני זוכה למקלחת משל עצמי, כשחצי ממי האמבטיה מגיעים גם לבגדיי. היי – לפחות הילד שמח! ונקי! ושמח! ואני רטוב.

אחרי קפיצות מטורפות על המיטה, בהן אני מנסה להשחיל את הפיג'מה לגופו של המלאך, איכשהו אנחנו מגיעים להסכמה. נדלק לו אור צדדי. הילדון שוכב במיטה. אני מקריא בפעם המיליון את אותו סיפור אהוב "מכתבים מפליקס", כאשר נבחרתי ברוב קולות לאחר הצבעות הקהל, לספר את הסיפור עם קולות לכל דמות. יש שלושים ושתיים דמויות רק בדף הראשון. יש לי שני קולות באמתחתי. בהצלחה לי.

ואז!!! אז הילד נרדם.שקט. אפשר לשבת בשקט ולנוח. לראות טלוויזיה. לקרוא. או סתם לישון.

אך אז מגיעה אחותו הגדולה. היא רעבה, החיים שלה בזבל, היא מתכננת מסיבת פיג'מות מטורפת והגמר של קרב סכינים עומד להתחיל. האורות הכבויים חוזרים להאיר בבית. אני פוקח את עיניי בעייפות ומתחיל את הערב מחדש.