כשהתחת יושב טוב טוב על הכסא, משהו קורה.

הזמן עוצר מלכת, נשאר עמום ובלתי מכוון מטרה, העצירה היא הרגע עצמו, הרגע עצמו הוא אני.

ואני, יושבת טוב טוב על העכוז שצבר לו בשנה האחרונה מימדים, שאט אט הולכים ונעלמים והנה, התחת מתחיל לאותת לי שאני בדרך הנכונה. היקפיו צרים יותר. לא צרים כלל, הו נו! אבל צרים יותר.

טוב נו, צרות של מלאות פלוס.

הרגעים מתחילים להתהוות.

שמעתי היום מידיד טוב שלי שהייתה כתבה בידיעות, שגברים פוחדים מנשים מלאות ונאות.

אני שמחה. מאושרת. כולי עונג. הם מפחדים. הם מפחדים.

ביבי הגיח לראשי. גם שרה, האשה והדיילת, מלאה. ומה? הוא פוחד ממנה??

ברור שכן.

מלכה.

טוב, אני חוזרת לענייני התחת שלי.

הוא גדול, הוא עגול והוא שואף לתחתונים מידה שמאל.

אז היום, הוא ואני החלטנו על משימה שתהיה מעתה והלאה- המשימה היומית שלנו.

בהשפעתה של חברתי הענוגה והיפה כ', התחלנו, אני ועכוזי, לערוך סיורי רחוב בשבילי המושב.

בקיצור- התחלתי לעשות הליכות.

היה טוב היום.

לקחתי את הנייד המצ'וכלל שלי, תקעתי לו אוזניות וכיוונתי את תחנות הרדיו שלו.

בידי האחת אחזתי בשקית הזבל שאוטוטו תושלך אל מפח חייה, בידי השניה תיק קטן ובו ארנק ומפתחות ביתי, ריכבי, ועוד כמה מפתחות שאני צריכה לזהות את דלתם.

בקלילות מחורטטת, יצאתי אל שדות מושב בני-ציון- חלום שהתגשם והפך ליחידת דיור ולים מבטים של "ואו, מגניב בני ציון, שרי אריסון שכנה שלך, אה"?, והתחלתי בסיור הדרכה לעכוזי שראה לאחרונה רק כסא כתום מעור היושב מול מחשב ביתי כשבשולחנו מנצנץ בקבוק דיאט-קולה- זירו.  אפס מי שהמציא את השם הזה למשקה הנורא הזה. אני מכורה. אנחנו אוהבים אותך, יא אפס.

הסיור החל ברחוב הראשי והמשיך לכיוון המושב שליד. "חרוצים" שמו.

מוזר, לא ראיתי שם אנשים יותר חרוצים מאנשי "בני -ציון". המושבניקים האלה... אוף...

אפ אפ אפ.... אני עכשיו כזאת...פאק איט.

מושבניקים זה עם מיוחד! זו עובדה, ודי לכל אותן מסקנות נטולות הוכחות. אני אוהבת מושבניקים.

טוב. תחת. רגליים. ידיים. נייד. רדיו. 99. תחנה להליכות כנראה. צרכנייה.

אני עוצרת. רוכשת לי גבינה בולגרית, פריכיות או לא להיות, מעדן 0% של כלום, וממשיכה להריץ דחקות עם נעלי ההתעמלות שלי. עד שהן באות לביקור, יוצאת לי הנשמה.

ארבעים דקות.

אני פותחת את דלת ביתי.

מורידה את נעלי ההתעמלות, מורידה את חולצת התחת שלי, את מכנסי העכוז שלי, בקיצור- נכנסת למקלחת.

אחרי רבע שעה של מסיכות לשיער, לפנים, שטיפות אינטימיות למיניהן ועוד שאר פריטים שיש עליהם חסות וביקורת גבולות, יצאתי אל חדרי המתקתק  והבטתי במראה.

המתוק נשאר באותו גודל שבו יצאתי להליכה. כלום לא משתנה כל-כך מהר. ואני? אני בחורה של כאן ועכשיו.

"תהיה צר יותר, אני אומרת לך! כאן ועכשיו!".

 והוא- כלום. נאדה. עגול, גדול, ועדיין לא שמאל.

המשימה חייבת להתבצע בכל יום.

משימת תחת 007 יוצאת לדרך.

פרטים בהמשך.

בינתיים 7 וחצי קילו אמרו לי ביי מהיום בו הפסקתי לטחון בצקים וממתקי חטא.

אוהבתותכם.