למה זה כול כך... קל לסלוח לעצמי? (המשך)
דיברנו על כך שהסליחה "מוחקת" את הצבעים בציור שלנו.
דימוי נוסף: יש לכם בית ובו רצפה ישנה. האריחים המרצפים אותה מלאים בכתמים ששטיפה רגילה לא יכולה להם. הרצפה עמומה ונראית מלוכלכת. אתם מאוד רוצים רצפה חדשה ומבריקה. יש לכם שתי אפשרויות:
א. להרוס את כל הרצפה ולבנות חדשה. אך זה כרוך בהוצאות גדולות, חוסר נוחות, לכלוך. ב. להזמין בעל מקצוע שיעשה ליטוש אבן ופוליש.
תוכלו לשטוף את הרצפה במיטב החומרים, יום- יום, שעה-שעה, ועדיין הרצפה לא תראה מבריקה ונקייה. ב ר ם, אם תחליטו לעשות ליטוש אבן ופוליש - תופתעו מהתוצאה: רצפה מבריקה כל כך שנראית ממש כמו מראה!
הסליחה היא חומר שכזה, שממרק, מנקה ומאפשר לכם להיות כמו חדשים.
ובכל זאת, אתם מתקשים לסלוח. מ ד ו ע?
זאת משום שאינכם מבינים את כל התמונה. חד וחלק!
ולמה הכוונה? לאיזו תמונה הכוונה? מה אינכם מבינים?
דיברנו על כך שבימינו "הודלף" הידע של "ה ס ו ד ", אשר מדבר על יצירת מציאות מודעת. (זאת בניגוד ליצירת מציאות בלתי מודעת, שנעשית ביומיום על-ידי כולם).
דיברנו על כך ש"אני" יוצר את המציאות. אותו ה"אני" מורכב מארבעה גופים עיקריים: גוף פיזי, גוף רגשי, גוף מנטאלי, גוף רוחני.
דיברנו על כך שחומרי היצירה, מהם אנו מציירים, מפסלים, כותבים את המציאות שלנו, הם אותם החומרים מהם כתוב בספר בראשית כי אלוהים ברא את העולם. "ויאמר אלוהים". ויאמר - לקוח מהפועל א.מ.ר. אלו הם ראשי תיבות שמכילים את חומרי הגלם של היצירה: א - אמונות, מ - מחשבות, ר - רגשות.
אנו יודעים מהן מחשבותינו ובוודאי שמודעים לרגשותינו, ב ר ם, לא תמיד אנו שמים לב ואף יודעים בוודאות מהן האמונות שלנו. רובן של האמונות נמצאות במחסן גדול. קוראים לו: "תת המודע". מקורן של אלו באמונות ש"ירשנו" בבית הורינו, מסביבתנו, שהבאנו בכרומוזומים שלנו, מ"גלגולים"(גם כאן זו אמונה שיש שלו משתתפים בה במודע!).
כאשר אדם רוצה ליצור במודע דבר מה בחייו והוא נתקל במכשולים, ואין הוא מצליח לאורך זמן לעשות זאת, עליו להבין כי בתוכו קיימת אמונה שאינה מאפשרת את היצירה. אמונה "שלילית" ששוללת את הרצון המודע שלו. למשל, אדם רוצה זוגיות ואין הוא מצליח ליצור זאת. הדבר מעיד על כך שיש לו אמונה שלילית, ואולי מספר אמונות שליליות שמזהירות אותו כי - "זוגיות זה מסוכן עבורו....משום ש: הוא עלול להיפגע, להינטש, להישאר גלמוד, ערירי, למות...",למשל.
נחזור כעת אל הסליחה. מה הקשר שלה אל כל הדברים האלו? לשם כך עלינו לעלות מעט ולהביט בתמונת המציאות במבט מלמעלה, מתוך עיני הנשמה. כולנו נשמות. נשמות אלו נמצאות ביחד ב"עולם האמת". חיות, יוצרות, לומדות, מתמחות בתחומים שונים, ואוהבות גם להתנסות בחוויה ישירה. (על עולם הנשמות מומלץ לקרוא בספריו של ד"ר מייקל ניוטון, פסיכאטר אמריקאי, שחקר בהיפנוזה אלפי מטופלים שלו את הנושא: מה קורה לאחר המוות ועד ש"מתגלגלים" לחיים. הספרים: "מסע הנשמות", "גורלן של נשמות".)
בעודנו ב"עולם האמת" אנו חותמים על "חוזי נשמה" עם נשמות מקבוצת הנשמה שלנו. בחוזים אנו מסכימים על כך שנגלם זה עבור זה תפקידים ב"משחק החיים" (ואכן עבור הנשמות החיים הם "משחק" וכדור הארץ הוא "כדור משחקים"...). אנו צריכים ללמוד את מערכת האמונות שלנו ולשפר אותן, עד שנגיע לדרגת קיום של "ואהבת לרעך כמוך" - אהבה בלתי מותנית, חמלה, קבלה, ה ת ע ל ו ת. זהו השלב הסופי של "משחק הנשמות".
אנשים מסביבנו משמשים לנו כ"מראות" המשקפות לנו אמונות פ נ י מ י ו ת שלנו. למשל, אדם שמאוד ביקורתי אל עצמו, ימשוך וימגנט אל חייו אדם, או אף מספר בני אדם, שיבקרו אותו. אדם שמאוד ביישן ומפחד להיפגע, ימשוך לעצמו בדיוק את אותם אנשים שהוא מפחד מהם. אישה שחושבת שכל הגברים יש להם מטרה אחת, שהם פוגעים ומנצלים אותה, בסופו של דבר, תמשוך בדיוק גברים מסוג זה. לעומתה, אישה שתחשוב באופן שונה, שהיא זוכה לכבוד ולהערכה מגברים, תמגנט גברים אלו לחייה.
כל מי שמגיע לחיינו יש לו מטרה א ח ת: לשקף לעצמנו את האמונות שלנו! מטרת כל "השליחים" שמגיעים אלינו ומצליחים לפגוע בנו (פגיעה במטרה היא דבר נפלא, כשמדובר בתחרויות קליעה!!!!) - להראות לנו כי בתוכנו ישנו חלק פגיע שעלינו לטפל בו ולרפאו. אף לא אחד פוגע בנו במקום בו אנו איננו פגיעים, איננו רגישים, ובטוחים בעצמנו.
למשל, אם יגיע אלי מישהו ויאמר לי שיש לי עיניים ממש מכוערות ודוחות. ואני יודעת שעיני מקסימות ומדהימות, הרי שלא יעליב אותי. אולי אצחק. אולי אשאר אדישה, אולי אחשוב שהוא עיוור...בכל אופן, אם מטרתו הייתה לפגוע, לא יצליח בכך. לעומת זאת, אם יעיר לי על משהו שאינני בטוחה לגביו, למשל על המשקל העודף שלי, אולי איעלב. ב ר ם, זאת רק אם אני לא במודעות ושוכחת את תפקידו במחזה של חיי. מחזה שאני כתבתי! משום שאני מבינה שהוא עשה לי שירות, אסלח לו. יתרה מזאת, לאחר שאבין את הסיבה ל"דרמה" (בה הייתי רדומה), אודה לו.
וכעת לגבי סליחה לעצמי. אם אני מבינה כי אני נשמה במשחק החיים שמטרתי צמיחה רוחנית, אם אני יודעת שההתפתחות אפשרית אך ורק בדרך של אהבה ("ואהבת לרעך - כ מ ו ך". אהוב את רעך כמו שאתה אוהב את עצמך ולפיכך עליך לאהוב את עצמך קודם.) זהו ידע רוחני. נחוץ לי גם ידע אנרגטי. אם אני מבינה שאנרגיית החיים זורמת במרכזי האנרגיה שלי (קרי: "צ'אקרות"), א ך ורק כשאני נמצאת בתדר של "אור" (אהבה ורוח), באהבה, התלהבות, שמחה, אופטימיות, שקט, קדושה, קבלה וכדומה, אם אני מבינה כי אותה אנרגיה אינה זורמת בי כשהמרכזים סגורים בגין רגשות ומחשבות שליליות, אני עוצרת. אני לומדת להבין כי המרכז האנרגטי שנמצא בגרון, אשר צבעו כחול והוא אחראי על תדר האמת, חשוב לי. אני לומדת להבין כי אותו מרכז שאחראי על הדיבור הפנימי (המחשבות) והחיצוני (תקשורת עם הזולת) נחסם כשאני בביקורתיות עצמית, כשאני לא באמת הגבוהה (האמת הגבוהה היא החמלה והאהבה הקיימת בין כל הנשמות בכל התפקידים!!!) אני מפסיקה לבקר את עצמי. אני מפסיקה לענות את עצמי. אני מפסיקה להכיל רגשות אשם (אש שם). אני בוחרת לסלוח לעצמי.
אני יודעת שפעלתי באותו רגע (עשיתי מה שעשיתי, או לא עשיתי מה שלדעתי הצטרכתי לעשות) בדיוק כפי שיכולתי. לא יותר ולא פחות. הייתי בחוסר מודעות, בחוסר איזון. ואולי אני מאשימה עצמי על דבר שלא היה בכלל בכוחי למנוע. (כל מקרה לגופו, כמובן).
אני יודעת שרק סליחה עצמית וחיבור לאמת הגבוהה (או בחירה להיות במקום הזה) יפתחו לי את המרכז האנרגטי של הגרון, החיבור לאמת שבלעדיו לא אצמח מבחינה רוחנית, אישית, נשמתית. אני מבינה שלסלוח לעצמי זה א"ב של התקדמות. זה הפתח היחיד לשינוי המציאות שלי, מכיוון שרגשות אשם יוצרים בחיי כל מיני "חסימות" ובעיות שמעיבות עליהן. האדם הוא זה שמעניש את עצמו. לא אלוהים מעניש אותו. אלו הם רגשות האשם שגורמים לכך שלאדם תהיינה בעיות בכל תחומי החיים! א ש ש ם ששורפת ומכלה כל חלקה טובה! איך נכבה את האש ההרסנית? אך ורק על ידי הסליחה.
אם ברצונכם בהמשך, אנא הגיבו וכתבו.
ב א ה ב ה,
אילנה |