כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    אינסטנט דיסיפלינה

    ארכיון

    אינסטנט דיסיפלינה

    0 תגובות   יום רביעי, 16/7/08, 10:21
     אתמול הייתי בהרצאה של פיירו ליסוני, מעצב פנים, אדריכל ומעצב מוצר איטלקי. מר ליסוני,  אדם גבוה רזה ובדחן, כשעלה על הבמה התחיל ב"שכחתי את המצגת בבית, אז לא תצטרכו לסבול אותי יותר מידי, אני הולך לים..." ליסוני דיבר על הפרויקטים שלו עם חברת קרטל, וגם נתן לנו טעימה קטנה ממה שהוא עושה בשאר הזמן שלו, ומסתבר שהיה לו מספיק זמן לעצב מותג שלם (מחנות הדגל ועד השקיות) לחברת שוקולד שוויצרית, יאכטה באווירה של דירה יוקרתית, בית צף, כפר נופש קריבי ונראה לי שאסיים כאן (למי שרוצה גוגל Piero Lissoni) . במשך כל ההרצאה ליסוני צוחק על הלקוחות שלו שביקשו משהו אחד, וקיבלו (באהבה וכניעה) משהו אחר לגמרי ועל המהנדסים שעובדים איתו (להם הוא קורא בחיבה "הקורבנות שלי") שמקללים כל גחמה שלו ובסופו של דבר תמיד מוצאים פתרונות. ואני חשבתי לעצמי: איזה כיף לו. חבל שאין לזה מקום בארץ... והאומנם? להלן רצף מחשבות לא מצונזר שעלה לי בראש בעקבות המשפט האחרון: מצד אחד, אתה חייב שיהיה לך שם מספיק חשוב כדי שיקשיבו לכל מילה שתוציא מהפה, וכדי שאף פעם לא יגידו לך לא. אבל מצד שני אתה צריך להצדיק את עצמך, כי אם תבקש תקרה מזכוכית ליאכטה שאתה מעצב כי פשוט אין פתרון אחר לחזון שלך, והזכוכית חייבת לעמוד בעומסים אסטרונומים ועולה בגלל זה כמו מעבורת חלל שלמה, לא יקשיבו לך אם לא יאמינו שזה הפתרון היחידי. מצד שלישי, לא משנה כמה יאמינו לך --- אם אין להם כסף אז אין להם כסף, ומצד רביעי, אתה צריך המון שנים של ניסיון שמוכיחות כי אתה יודע על מה אתה מדבר ובאמת אין דרך אחרת. אז אני שואלת את עצמי (ואת כל מי שמעוניין לענות לי) אם מדובר פה במנטאליות האיטלקית שחיה ונושמת את טהרת העיצוב והאומנות, ובישראל בחיים זה לא יקרה, כי המנטאליות שלנו היא של פתרון בעיות וכיבוי שריפות, של מלחמות גרילה ו"גבר, עלי, יהיה סבבה" או שמא זו פונקציה המורכבת מפרמטרים כלכליים – עסקיים וניסיון חיים כאומה שרק עכשיו מתחילה להפנים את המושג "אובייקט מעוצב"?. ההרצאה, שהתנהלה במסגרת אירוע השקת שיתוף הפעולה בין הביטאט לקרטל, חברה איטלקית לריהוט פלסטיק יוקרתי, הדגישה את מקומו של המעצב במארג התעשייתי. משפטי המפתח שהתנוססו באוויר דיברו על היחסים בין המעצב ללקוח (במקרה זה בין קרטל לארסנל המעצבים שלה) כיחסים חמים ומשפחתיים, המחזיקים שנים ומשתפרים עם הזמן. המעצב מגיש סקיצה לבעל החברה, יושב עם המהנדסים ואחרי תהליך פיתוח מפרך של שנתיים – שלוש מגיעים למוצר חדשני ויוקרתי, המיוצר תעשייתית ונמכר באלפים. ושוב חשבתי על ארצנו: הרי מי יכול עלינו במשפחתיות ויחסי קרבה? ובכל זאת, האמון בין חברות בתעשייה הישראלית לבין המעצבים שלהן, בחלק מהמקרים הוא טעון שיפור, לאו דווקא משום שבעלי החברה לא מוכנים להקשיב למעצב, אלא כמעט תמיד בגלל מהנדסים צרי אופקים שרק מחכים להזדמנות להגיד לך לא !. אז מצד אחד, נכון, אין לתעשייה הישראלית מספיק כסף כדי לבזבז שנתיים – שלוש על פיתוח מוצר וזו באמת עובדה מצערת, וכולי תקווה שהכלכלה הישראלית תמשיך ותגדל ואיתה תגדל גם יכולת המעצב להשפיע על תהליכי ייצור, ומצד שני – אולי כל זה רק מאשר את מה שאמרתי קודם – כל הכבוד לנו שאנחנו חמים ולבביים, וכולנו משפחה אחת גדולה, כשהעיצוב מגיע לתכלס – תמיד הכל נעשה בדקה ה90, ואין זמן להתחיל לבדוק חומרים שונים ולהציע הצעות מגוונות, או לעשות חמישה אבי טיפוס במקום שניים במקרה הטוב, ואז מגיע תורם של המהנדסים במשפחה, שמריחים את החדשנות המוזרה מקילומטרים ומגיבים לה בצעקות שבר "כי זה בחיים לא יעבוד וחבל לך על הזמן". אנחנו טובים בפתרונות מהירים ויצירתיים וחלשים בתכנון קפדני לאורך זמן. האם יש תקווה, או שלעולם נחייה במדיניות המתקפה הישראלית? 
    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      פרופיל

      קוברלה
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      תגיות