גם בחיים אני משתדלת להמנע מכך. בהחלט אני בעד תקשורת, נטייה שמאלה משהו. ערבים בעיני הם בני אדם כמוני וכמוכם. מאמינה גדולה באדם וביכולת האנושית להגיע לסטטוס קוו של שלום עולמי.
דמעות חונקות אותי כבר מאתמול. הכעס עולה ומבעבע.
איך אנחנו נותנים לזה לקרות ועושים את הכל כדי שזה יקרה שוב ושוב. עם כל ההומניות בעולם שיש בי, אני ממש לא מצליחה להבין איך דאגה לילד פלסטיני ובכוונה אני אומרת ילד כי אתם יודעים כמה ילדים זה בדמי, ובכל זאת, איך ילד פלסטיני חשוב למדינה, יותר מהילד שלי.
איך לספק לו חשמל ואוכל, חשוב יותר מלשמור על הגבול שלי שלא יכנסו בו חוטפים ויחטפו לי את הילד שלי. למיטב הבנתי המוגבלת, הוא אמור להיות הדאגה של ההורים שלו (כן, אלה שמחזיקים אותו ביד בעודם משגרים טילים אל עבר הבתים שלנו), של הממשלה שלו, של המדינה שלו.
הגבול צריך להיות סגור. אין מעבר. אין חשמל. אין אוכל. אין רפואה. אין עבודה. שידאגו לעצמם ולאנשים שלהם !
שיחזירו את גלעד, שיחתמו על הסכם שלום - רק אז אני אחשוב על לתת בהם אמון ולפתוח את הגבול.
הם צריכים אותנו, הם צריכים חשמל, הם צריכים עבודה. לא רוצה להכניס עוד בנים ולעשות שם מלחמה. רוצה לסגור את המעברים ולהפסיק לתת להם שרותים. כמה הרוגים עוד ניתן במחיר ההומניות שלנו או יותר נכון במחיר התדמית שאנחנו רוצים שתהיה לנו בעולם.
שלא יאהבו אותנו, שיכבדו. איך אפשר במצב שנוצר לכבד אותנו? אנחנו כבר לא מכבדים את עצמנו.
ברגע שנעמוד על שלנו, נתאחד ולא נהרוג כל הזמן אחד את השני - העולם יעריך אותנו יותר, נתחזק ולא נחלש. רק צריך לעבור את גלי הזעם הראשונים ולהראות שאנחנו לא נכנעים יותר לאלימות.
הבן שלי נמצא על גבול הלבנון, שרק אלוהים ישמור לי עליו. ברור שעכשיו הבנים שלנו בסיכון יותר גבוה, כי הסיפור לא נגמר, אלא רק מתחיל מחדש, עד החטיפה הבאה או עד שנתעורר....
ליבי עם המשפחות ואני מרגישה אחריות להתנצל בפניהם.
אנחנו מדינה עם מחלה אוטואימונית. הורסים את עצמנו. שרק אלוהים ישמור על הילדים שלנו, כי אנחנו לא מצליחים.
גילה
|