מדי פעם מגיע זעזוע כזה, מבחוץ,

בדרך כלל לא כזה שאני מזמינה מראש, זה מסוג הדברים שפשוט קורים.

ביומיום שלי אני עושה כל מה שדרוש כדי להימנע מלקרוא / לראות / לשמוע / לחוות באיזושהי צורה את החדשות, בעיקר בגלל שהן מוצגות מראש בצורה מעוותת ושלילית. 

מה שכן הרשיתי לו לחדור לתודעה שלי הוא הנושא של השבויים. אני לא אכנס כאן לתפיסה הפוליטית שלי, כי זה לא משנה וזה בכלל לא הנושא.

היה לי איזה רגע, ממש לפני כמה דקות, שחשבתי לעצמי, בשנתיים האחרונות - מה את עושה? על מה את חושבת במהלך היום? זה די פשוט, לרוב על דברים שקשורים ברגש, על זוגיות, על המשפחה שלי, על דברים שאני רוצה לעשות. לא משהו יותר מדי יוצא דופן, אני מתארת לעצמי.

אני לא רואה חדשות.

הבוקר, במקום העבודה שלי הדליקו בחדר הישיבות את הטלויזיה, וראיתי שם לכמה רגעים את הארונות ואת הדיווחים מהבתים של אהוד גולדווסר ואלדד רגב ז"ל.

היום ה- 16.7.08. לפני שנתיים בדיוק התחילו מטחי הטילים על חיפה והצפון.

מי שלא היה פה, פשוט לא יוכל להבין את זה, את מה שקרה באותם רגעים.

אני זוכרת את הנפילות הראשונות ששמעתי, אלה היו הנפילות במוסך הרכבת בחיפה, שהרגו שם שמונה אנשים.

מהנדסת טילים אני לא, אבל יכולתי מאוד מהר לעשות את הקישור ולהבין, שאם הטיל היה מופנה מיקרון של מילימטר מזרחה וקדימה, הוא היה נופל בדיוק איפה שאני ישבתי באותו זמן.

תפקדתי באותם רגעים, תפקדתי אפילו טוב מאוד, אבל לא נשמתי כמה שעות, משתי סיבות שקוראים להן אבא שלי ואח שלי. לא ידעתי איפה הם ומה קורה איתם. הרגעים שעברו עליי עד ששמעתי מהם, בתוך תוכי, לא היו שפויים.

זה לא התבטא כלפי חוץ. כלפי חוץ הרגעתי את האנשים לידי, השכל שלי עבד נפלא. בתוכי נטרפתי לגמרי.

מאח שלי שמעתי ראשון, דיברנו והוא אמר שהוא בסדר, במקלט של חברה שלו.

כשהצלחתי לתפוס את אבא שלי בטלפון אי שם בקריות, הוא נשמע מאוד משועשע ורגוע. "לא הולך לשום מקלט, מה קרה לך, לא יקרה כלום...".  אמרתי לו שיש לו בדיוק 10 דקות לעלות על מונית ולהגיע לקיבוץ שלי, שנמצא מחוץ לטווח (לפחות בחודש הראשון...). כשהוא שמע אותי, הוא עשה בדיוק את מה שביקשתי.

אחי נשאר בחיפה במשך כל המלחמה. זה היה משהו שלא יכולתי להתמודד איתו. הפחד עליו. 

כשאני מנסה לחשוב איך מתמודדים אנשים במשך שנתיים בלי לדעת אם מי שהם כל כך אוהבים חי או מת ומה עובר עליו בכלל, זה נראה לי... אין לי מילה לזה. הזוי. פסיכי. לא שפוי. לא הוגן.

חשבתי, למה הם היו בכלל צריכים להתמודד עם זה. איך בכלל מתמודדים עם דבר כזה.

וכשראיתי את הדיווח בטלוויזיה, עם כל הכאב בזה שרואים ארון מתים ולא בנאדם חי ונושם,

עם כל העצב שגם אני מרגישה, ואני מבינה ויודעת מה זה לאבד מישהו שאוהבים, אני גם שמחה בשביל האנשים האלו שהסיוט של חוסר הוודאות שבו הם חיו בשנתיים האחרונות, הגיע לסיומו.