ברגעים מסוימים, מתנוצצת מחשבה שיש בה מעין גילוי עצמי פנימי. ומחשבה זו חושפת את האדם להכרה, כי העשיה למען עצמו הוזנחה, ועתה יש להירתם לעשייה אישית ועצמית. ברגעים אלו, זורחת תחושת התחדשות רעננה הרופדת לב ונפש, ואלומת אור יקרה קורנת מבעד  למחשבות. מנגד, תחושה אחרת מופיעה צובטת ונושכת, חובטת במסתרי לב , אודות משך הזמן שנעשק,ולגבי השנים האבודות,שלא הוקדשו בעבור העשיה האישית. תחושה זו מטילה צילה, ופוגמת במרקם הרעננות וההתחדשות. אולם ניתן להשקיף על העניין במבט מפוכח יותר ומכח זה לגלות, כי העשייה למען אחרים תרמה גם בעבור עצמינו. שהרי באותה עשיה למען אחרים, האדם מצא קורת רוח ועניין באותה עשייה, והיה בכך כדי להתוות את עולמו הפנימי של האדם אם לא במישרין לפחות באופן עקיף. בהתאם לכך הזמן נשזר כחלק בלתי נפרד  מההארה  הקולחת בהווה.באופן זה  הצורך לדאוב ולכאוב  אודות  מה שחלף ועבר הופך לחסר טעם.ניתן לסכם ולומר כי דרך נקודת מבט זו  באה לביטוי  המשמעות של הסתכלות על  חצי הכוס המלאה